יחיא אבו ג'ומעה (61) מהיישוב הגלילי דיר אל־אסד, מעולם לא נפנף בכרטיס ביקור של שדכן, אבל בהחלט יכול להצהיר בגאון שהרקיד כמעט 20 זוגות מאושרים כל הדרך אל החופה, וידו נטויה.

למעשה, אבו ג'ומעה אינו שדכן, אלא רקדן וכוריאוגרף רב פעלים, שישתתף בשניים מהאירועים המרכזיים בפסטיבל המחולות בכרמיאל, הנפתח היום. באחד מהם ירקדו יחדיו שמונה זוגות רקדנים יהודים ושמונה זוגות רקדנים ערבים. "אין כמו ריקודי עם כדי לקרב בין לבבות, כשאנשים באים לרקוד ומוצאים אהבה", הוא אומר. "אפילו חיתנתי ככה ערבייה נוצרייה עם ערבי מוסלמי, למרות שהדת שלנו אוסרת על בני ובנות שני המינים לרקוד שלובי ידיים". אבו ג'ומעה, מוסלמי אדוק, העולה מדי שנה למכה כדי לקיים את מצוות החאג', אומר כי "פסטיבל כרמיאל, שאני פעיל בו מראשיתו, הוא בשבילי חג לא פחות מעיד אל־פיטר ומעיד אל־אדחא. מבחינתי, זה יהיה חג עוד יותר גדול, כשניתן יהיה לארח בו להקות מחול גם ממדינות ערב".

איך הגעת לריקוד?
"מלימודי משחק ב'בית הגפן', בחיפה, לפני כמעט 40 שנה. סלים דאו למד איתי. הופעתי בהרבה הצגות במגזר הערבי וגם בסרטי קולנוע. לריקוד הגעתי מריקודים ששילבתי בהצגה שביימתי אצלנו בכפר. האמת? עד אז בכלל לא רקדתי. הריקודים בהצגה לא היו דבקה רגילה, וזה הלהיב את התושבים. הקמנו להקה להופעות לא רק בארץ. עד מקסיקו הגענו".

לדברי אבו ג'ומעה, עד אז כמעט לא היו להקות מחול במגזר הערבי. "בהתחלה, כשרציתי להקים להקות בכפרים, היו אנשים שצחקו", הוא מספר. "כך היה עד שב־92' ארגנתי במג'דל כרום פסטיבל של להקות דבקה. אם בפסטיבל הראשון הופיעו שמונה להקות, כעבור שנה הגיעו 18. פתאום כולם רצו לרקוד - מוסלמים, נוצרים ובדואים. אם בהתחלה רקדו רק בנים, אני הצלחתי אישית להכניס את הבנות ללהקות. מה שהתחיל אצלנו בכפר עם בנות מהמשפחה שלי, נהיה לתופעה במגזר. סומכים עלי ויודעים שאני שומר על הבנות".

בגדול, מתנייד אבו ג'ומעה בין לא פחות מתריסר להקות בצפון. כשהוא נשאל אם הוא רוצה להתרחב מעבר לתחומי המגזר, הוא משיב בנימה מפוכחת: "לא, אין לי שאיפות כאלה. ליהודים יש סגנון ולי יש סגנון משלי. זה לא הולך ביחד. אני מודה שכשלמדתי במכון וינגייט, היה לי קשה ללמוד את הצעד היהודי".

מה אתם רוקדים?
"קודם כל דבקה. בדרך כלל גברים לחוד ונשים לחוד. דווקא אצל הדרוזים ברמת הגולן רוקדים ביחד, יד ביד".

אבו ג'ומעה נמצא בתנועה המון שעות בשבוע וניכר בו שהוא נהנה מכל רגע. ההנאה ממיסה כל קושי. אני משוחח עמו בשובו עם להקתו מהופעות בנגב, ולא מורגשת אצלו עייפות כלשהי. "לא היה יום שאמרתי לעצמי שאני רוצה להפסיק עם זה", הוא סח.

מה אשתך אומרת על כל הסיפור?
"בהתחלה היה קשה, כי הייתי הרבה מחוץ לבית, עד שהתרגלה ומאז הכל בסדר".

אבו ג'ומעה אב לארבעה. הבכור רופא, ובן הזקונים לומד להיות אח מוסמך. שתי בנותיו מורות. ארבעתם נדבקו ממנו באהבת המחול וששת נכדיו בעקבותיהם. חסר להם שלא.

הוא הופיע כבר בירדן, בטוניסיה, במצרים ובקטאר. עוד מעט יטוס להופיע במרוקו, כשגם דובאי בתכנון מפת הנסיעות שלו. והחלום? "החלום שלי צנוע. מה שאני באמת רוצה זה שהריקוד יהיה בתוכנית הלימודים במגזר הערבי".