דוד ד'אור מניח את המכחול, מתבונן בכן הציור ונאנח בסיפוק. "כמו שאני שר, כך אני מצייר, מאותו מקום עמוק ורגשי", הוא אומר. "אני מביע את עצמי על הקנבס בהרמוניות של צבעים, והרבה פעמים הציור נוצר מעצמו - כאילו רוצה להיווצר יותר משאני רוצה ליצור אותו. זה עולם ומלואו".



הציור, תחביב שהפך מקצוע שני עבורו, שזור בחייו בצורה משמעותית כבר קרוב לתריסר שנים, מאז פטירתו של אביו. "כשאבי ז"ל נפטר, הוא השאיר אחריו נגרייה ברחוב פלורנטין בתל אביב בדמי מפתח", מספר ד'אור. "העירייה לא נתנה לי לעשות פה סטודיו אלא רק מה שקשור במלאכת יד. מכיוון שכל חיי אהבתי לשרבט ציורים, אמרתי לעצמי שאולי זו הזדמנות להתחיל לצייר. ברגע שקיבלתי את הקנבסים והצבעים, נשפכו ממני כל כך הרבה רגשות. אני מתעלף על זה".



למדת ציור?
"לא, לא, אני אוטודידקט. זה נולד מתוכי. כמו מתנה, משהו שנולדתי איתו. האמת היא שאני קצת חושש ללמוד, כי אולי פתאום תהיה לי עצירה. אני עדיין בשלב שבו אני רוצה להביע את כל תחושותי על הקנבס, אבל אולי בהמשך ארצה ללמוד קצת יותר".



דוד ד'אור. צלם : שי בוזגלו דוד ד'אור. צלם : שי בוזגלו



בחודש שעבר השיק ד'אור בגלריית הוראס ריכטר ביפו את "עודני חולם", תערוכה של ציוריו שתוצג שם עד 15 ביולי. "'עודני חולם' הוא גם השם של השיר החדש שהוצאתי", הוא אומר. "זה שם סימבולי, שמדבר על כך שהחלומות הם שמחזיקים אותנו. כשאתה קם בבוקר, אתה מקווה ומצפה שיקרה לך משהו טוב היום, שייפתח עוד משהו. אם אין לך חלומות, אתה בסוג של דיכאון. אני מצהיר פה שיש לי עוד חלומות, ברוך השם".



מהם החלומות שלך?
"יש מלא. תודה לאל זכיתי להגשים המון חלומות, הופעתי בכל העולם במקומות גדולים ומכובדים וגם במקומות קטנים, ואני זוכה ברוך השם לאהבה גדולה. אני הולך ברחוב ומקבל חיבוק וחום מאנשים שנגעתי בלבם, אבל יחד עם זאת חלומות תמיד הולכים ומתפתחים ומתרבים".



אתה אומר הרבה "ברוך השם", זה לא סוד שבשנים האחרונות התקרבת מאוד לדת. אתה אדם דתי היום?
"אני לא דתי. משחר ילדותי יש בי אמונה גדולה. אני מאמין בקדוש ברוך הוא. אני בא מבית ספרדי עם המסורת של שמירת שבת, חגים וצום בכיפור. זה מאוד חזק אצלנו. אני לומד תורה, כי אני חושב שאדם צריך להיות מחובר לשורש כדי שהצמרת תפרח. השורשים שלנו נפלאים, ויש הרבה דברים בתורה שלנו שמחזקים ומעצימים אותי, אבל יש דברים שאני לא מתחבר אליהם. אני אוהב ללמוד את הנפש והנשמה שבתורה".



"כשאתה לבד, מגיעות המחשבות"


כבר קרוב ל–30 שנה ד'אור, מהקולות הייחודיים בעולם, מתחזק קריירה מוזיקלית משגשגת בארץ ובחו"ל. הוא נחשב לחלוץ ופורץ דרך בשילוב בין מוזיקה קלאסית, אופרה ומוזיקה מערבית לבין מוזיקה מזרחית. מאלבום לאלבום הוא מצליח להמציא את עצמו מחדש תוך הליכה אל מחוזות שאינם תמיד נודעים עבורו. בדיוק כפי שהוא שר ב"שינויים", שיר מתוך "משהו טוב", אלבומו ה–20 שיצא לאחרונה: "שינויים עוברים עלינו עם הרוח, שמושכת למקומות לא מוכרים, כל מה שהיה נכון כבר לא בטוח, לא יודע אם הולכים קדימה או אולי חוזרים".



"האלבום מביא לידי ביטוי את התחושות שלי מהתקופה האחרונה", הוא מספר. "עברו כמעט 30 שנה מאלבומי הראשון, ויש לי דברים אחרים לומר. מעבר לזה, באלבום יש תובנות שאספתי בחדרי מלון בחו"ל. אחרי הופעות בפני הרבה מאוד אנשים, אתה חוזר לחדר ואתה בעצם לבד ואז מגיעות המחשבות. תרגמתי את המחשבות האלו לשירים".



לאחר שגיבש את השירים החדשים, החליט ד'אור בדרך בלתי שגרתית להפקיד אותם בידיהם האמונות של מספר מפיקים מוזיקליים. "עיבוד מוזיקלי זה כמו בגד, לכן הפקדתי כל שיר בידי מעבד מוזיקלי אחר, כי רציתי להחליף בגדים בין השירים", הוא מסביר את הבחירה. "חלק מהשירים עשו גיא ויהל, חלק פטריק סבג, חלק ברי סחרוף וחלק אודי תורג'מן, והכל עבר דרך קולי, וזה יצר מין צבעוניות ועושר מקסים בעיני".


דוד ד'אור, אלבום בכורה. עטיפת אלבוםדוד ד'אור, אלבום בכורה. עטיפת אלבום



מאיפה הרצון הבלתי נלאה שלך כל הזמן להתחדש ולהפתיע?
"אני תמיד הולך על ה'לא בטוח' (צוחק). יש בי סקרנות של ילד, אני לא מתבגר. הילדים שלי צוחקים עלי. בכלל, אני באמת אוהב מוזיקה מהלב, זה מעניין אותי, מרגש אותי וסוחף אותי. אני גם אוהב שילוב עם עוד אומנים, כי כשאתה משתף פעולה אתה מגיע לערך מוסף שלא בהכרח תגיע אליו לבד. זה עוצמתי וחזק מאוד".

מה דעתך על השינויים שחלים בתעשיית המוזיקה כיום?
"מצד אחד באמת קורים הרבה דברים נפלאים במוזיקה כיום, אבל מצד שני שוכחים את השורש של המוזיקה הישראלית, את המילה העברית, את השפה העשירה שיש לנו. הלחנים כיום הרבה פחות מורכבים, והתוצאה היא משהו שלפעמים קליל ויפה אבל אורך החיים שלו קצר. כמעט לא נכתבות קלאסיקות היום, יצירות שגם בעוד 20 או 30 שנה אנשים ישירו אותן. מה שרואים כיום הוא תרבות קאברים, מחדשים את מה שהיה. זה טוב ויפה, אבל אין כאן חידוש אמיתי. יחד עם זאת, הקדמה הביאה דברים נפלאים, כמו סאונד נהדר. ויש זמרים חדשים מעולים שבכל פעם שאני שומע אותם, אני מופתע".

דוד ד'אור, ציור דוד ד'אור, ציור


איך אתה מסתדר עם השינויים האלה?
"אני תמיד בשלי. אף פעם לא ניסיתי למצוא חן או להיות מודרני או להתאים עצמי למשהו. אני עושה את המוזיקה שלי, ואנשים בוחרים אם לאהוב אותה או לא, והרבה פעמים מגלים את המוזיקה שלי אחרי הרבה מאוד שנים. בתחילת שנות ה–90, כשיצאתי עם 'קול מהשמיים' ו'שמור על העולם' אנשים לא הצליחו להבין מה זה השירים האלה, ורק אחרי כמה שנים הם קיבלו את ההערכה וההכרה שלהם. כילד בכור אני מכיר את הסינדרום של להקדים את זמנך. גם בקריירה שלי זה קורה עם הסאונד, השירה ותפיסת העולם המוזיקלית שלי. יש בזה משהו יפה אבל גם משהו שקצת מבאס אותי כי הייתי רוצה שהשיר יצליח ברגע שהוא יוצא. דברים אצלי מתבשלים על אש קטנה".

איזה טיפ היית נותן לזמרים החדשים?
"הצעירים כיום הרבה יותר חכמים מהדור שלי. אנחנו חתמנו על חוזים עם חברות תקליטים שהיו לוקחות לנו את כל הכסף. הם לא יעשו את זה. הם מתוחכמים ומחושבים על כל שקל. הם יודעים שאורך החיים של זמר כיום הוא יותר קצר מאשר בעבר, ומנצלים את הפרסום שלהם כדי לעשות כסף. אם הייתי צריך לתת להם עצות, הייתי אומר: תהיו נאמנים לעצמכם, תיהנו מהדרך ותכתבו מוזיקה שיש בה ערך מוסף שבאמת יחדור ללב של אנשים ויצליח לעשות להם מה שרק מוזיקה יכולה לעשות".

מלב אל לב

ד'אור (53), נשוי ואב לשניים, נולד וגדל כדוד נחייסי בבת ים למשפחה שמוצאה מיהודי לוב. "לבית שבו גדלתי יש השפעה עצומה עלי", הוא אומר. "אבא ויטוריו ז"ל היה נגר ועד היום כשאני עובר ליד נגרייה ומריח ריח של נסורת ועץ ודבק, הלב שלי מחסיר פעימה. אבא היה חם, מפנק, אוהב מאוד. גם כשלא היה הרבה כסף, הוא תמיד נתן לנו תחושה שאנחנו מאוד עשירים, אז לא היו לי חסכים. הוא תמיד היה מסדר בקומבינה שיהיה לי כל מה שאני רוצה. אמי עליזה הייתה עקרת בית והרעיפה עלינו חום ואהבה. בכלל, ההורים שלי נתנו לנו את כל החום והאהבה שאפשר לבקש".

בעוד בבית היו חום ואהבה, ד'אור למד שבחוץ יכול להיות רע: "כשהייתי ילד קיבלתי במתנה אפרוח. הוא החתים אותי כאילו אני אבא שלו והיה הולך אחרי לכל מקום. הייתי נרגש מזה. יום אחד יצאתי איתו לטייל, נשכבנו על הדשא והוא היה עלי, צייץ ושמח. ואז באה איזו ילדה מהשכונה והתחילה להתווכח איתי, אני לא זוכר על מה. תוך כדי הוויכוח היא הרימה את הרגל ומול העיניים שלי רמסה את האפרוח. היא הרגה לי אותו. אני זוכר שצרחתי שם כל כך חזק, זו טראומה שעד היום לא יוצאת לי מהראש. מאז הבנתי שאסור לי להכעיס אנשים, כי זה עלול להכאיב".

מה שעשה לו טוב על הלב זו המוזיקה: "המוזיקה הישראלית הייתה מאוד נוכחת אצלנו בבית. אם זה אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודית רביץ, מתי כספי. אבי נהג להאזין למוזיקה ערבית, וכילד לא התחברתי לזה בכלל, אבל ככל שהתבגרתי למדתי להעריך ולאהוב את המוזיקה הזו ואני מכניס בשירים שלי אלמנטים המושפעים ממנה, כמו עוד עם תזמורת סימפונית או קמנצ'ה עם רית'ם סקשן. אני אוהב את השילוב והפיוז'ן, כי הוא כמונו: מכלול של תכונות והשפעות".

בחנוכה 1974, בהיותו בן 9, התגלה ד'אור כילד פלא כשהשתתף בפסטיבל שירי הילדים החמישי עם השיר "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים?" של עוזי חיטמן ז"ל. "הפסטיבל היה אז כמו 'הכוכב הבא' של היום", הוא מספר. "היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, כך שכבר יום אחרי שהפסטיבל שודר כולם הכירו אותי. ואני בכלל לא האמנתי שיקבלו אותי להשתתף בו".



כבר אז ידעת שאתה רוצה להיות זמר?
"לא, ידעתי שיש לי כישרון שירה, אבל לא שרתי כל כך הרבה עד הצבא. רציתי בכלל להיות וטרינר. אמא שלי דחפה אותי ללכת לפסטיבל שירי הילדים, כי היא רצתה שאכיר בכישורי השירה שלי. בילדותי למדתי לנגן על פסנתר, אבל לא הייתה לי שאיפה לעסוק במוזיקה, התגלגלתי לזה".

בהיותו בן 18 עברה משפחתו לחולון ובאותו זמן בערך שינו כל בני משפחתו את שם המשפחה מנחייסי לד'אור. באותה עת הוא ניגש לאודישנים ללהקה צבאית והתקבל ללהקת פיקוד המרכז המחודשת, שם השתתף בתוכניות "בשערייך, יריחו" (1985) ו"ילדי 67'" (1986). בין השירים שבהם בלט קולו בלהקה היו "נגן אקורדיון", "מחר הוא יחזור" ו"יא ליל", שהיה להיט לא קטן באותה תקופה.

"בלהקה הצבאית הבנתי שנשמתי נמשכת חזק מאוד למוזיקה ושהמוזיקה היא הדרך שלי להביע את עצמי ולתקשר עם אנשים. זו דרך של לב אל לב", הוא מסביר, "אתה יכול לדבר עם אנשים כמה שעות וחלקם לא יבינו על מה אתה מדבר, אבל אתה יכול לשיר שיר של שלוש דקות וכולם יבינו אותך. זאת עוצמה אדירה. יש במוזיקה משהו מחבר ומאחד, אם אתה בוחר לומר דברים טובים ומאחדים. יש גם כאלה שבוחרים לומר במוזיקה דברים קשים. אבל אם אתה בוחר בקפידה ובחוכמה את הדברים שאתה שר ואתה בא ממקום חיובי, אתה מוצא שהעולם הוא אחד. אני יכול לשיר את אותו השיר באותה שפה בישראל, ביפן ובארצות הברית, וכולם יבינו ויתרגשו באותה המידה, למרות שהם לא מבינים את המילים. מוזיקה היא שפה של כולנו, שפה מחברת".

"שום דבר לא עצר אותי"

עם שחרורו מהצבא פנה ד'אור ללימודי מוזיקה. בתחילה עבר הכשרה קלאסית ופיתוח קול אצל זמרת האופרה ביביאנה גולדנטל ובהמשך למד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים אצל זמרת הסופרן מרים מלצר. "לא ידעתי בכלל מה זו אופרה ומה זו מוזיקה קלאסית", הוא מודה, "אבל ידעתי שאם אני רוצה להיות זמר, אני צריך ללמוד את היסודות של המוזיקה, לדעת לקרוא תווים, לדעת לנגן, להכיר את הבסיס. לא לחשוב שהמצאתי את הגלגל, ומשם להתפתח. הלכתי לאקדמיה למוזיקה, למדתי הרבה, התפתחתי והתוודעתי לכל מה שנקרא מוזיקה קלאסית והוספתי את האלמנטים הקלאסיים לתוך השירה שלי".

מה שלא היה כל כך מקובל בארץ.
"מה זה לא כל כך? גם בארץ וגם בעולם לא עשו את זה. אחר כך באה אמה שפלן. זה סינדרום הבן הבכור. כולם הרימו גבה ואמרו לי להחליט: או שאתה קלאסי או 'רגיל'. ואני תמיד ברחתי מהגדרות. כשהייתי באקדמיה, זובין מהטה שמע אותי ולקח אותי לקונצרטים בפילהרמונית. עכשיו תבין, אנשים יכולים לעשות קריירה שלמה ולא להגיע לשיר עם הפילהרמונית, זה מאוד נחשב. והנה אני הולך לשיר עם הפילהרמונית כסטודנט".



מצד שני, חברת לשלמה בר והברירה הטבעית.
"אחרי הלימודים שלמה הציע לי לשתף פעולה איתם. אמרו לנו שאנחנו משוגעים, 'מה לשלמה בר ולמוזיקה קלאסית?' אבל התעקשתי שזה אותו עולם והאלבום 'דוד ושלמה' נחשב לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בארץ. הלכתי בדרך שלי, ושום דבר לא עצר אותי. עד היום".

בסוף שנות ה–80 בואכה שנות ה–90 ניסה ד'אור את מזלו בהרכבים שונים שלא שרדו זמן רב, בהם "השלישייה" ו"קו 4". את הצ'אנס לאלבום הבכורה קיבל מחברתו לשחקני המחזמר "סאלח שבתי" בהבימה, דפנה דקל, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה. "לדפנה היה תפקיד ראשי במחזמר, ולי היה תפקיד שולי, אבל בכל זאת התחברנו", הוא משחזר. "היא שמעה סקיצות שלי ומאוד אהבה, אז היא המליצה לשלמה צח האמרגן שלה לשמוע את החומרים שלי. הוא אהב והחתים אותי ומשם הכל התגלגל".

בחסותו של צח חבק ד'אור בשנת 1992 את אלבום הבכורה שלו "דוד ד'אור", מתוכו בלט השיר "קול מהשמיים", שהיה גם הסינגל הרשמי הראשון שלו. ב–1993, זמן קצר לאחר השתתפותו בקדם האירוויזיון עם השיר "פרפר" שהעפיל למקום הרביעי, שחרר ד'אור את אלבומו השני "בגובה משתנה". לצד שירים בולטים כ"תפילה" ו"אני עף", נכלל באלבום הלהיט הגדול הראשון שלו "שמור על העולם", שכתב לכבוד גיוסו לצה"ל של אחיו הצעיר יניב, שכיום הוא זמר אופרה. "'שמור על העולם' הפך להיות השיר שמזוהה איתי, אני מרגיש ששיר כזה הוא מתנה גדולה לכל זמר, ואני חייב לו הרבה", הוא אומר. "שיר שמצליח בצורה כזו ועוד לפני עידן הרשתות החברתיות, זו זכות גדולה".



אגב רשתות חברתיות, אתה פעיל בהן?
"ברור, יש לי אינסטגרם ופייסבוק. הרשתות הן חלק חשוב כיום בעבודה של כל אומן. היום כולם מחוברים, וזו דרך נהדרת לתקשורת. תלוי איך מנצלים אותה".

אתה קורא טוקבקים?
"לא, בהתחלה הייתי קורא, אבל כשראיתי שלצד דברים יפים היו גם אמירות מרושעות - הפסקתי. האדם שכותב את הטוקבק מסתתר מאחורי מסך ואי אפשר באמת להגיב לו או להתגונן מפניו, אז החלטתי שלא בא לי להתייחס לאנשים קטנים וחלשים שמסתתרים מאחורי מקלדת. ולמרות שהיו המון תגובות טובות ומפרגנות, החלטתי לא להסתכל בכלל על טוקבקים. אני אדע שיש מי שאוהב אותי, והכל טוב".

"כל חרטה מיותרת"

לאחר הצלחת אלבומו השני, הוזמן ד'אור, אז בן 28 בלבד, להופיע בפני האפיפיור בוותיקן. הופעה זו וסיבובי הופעות מוצלחים בחו"ל פתחו לו את הדלת לקריירה בינלאומית משגשגת, שנמשכת עד היום.

"השוק בחו"ל הרבה יותר גדול, אז יוצא שבאופן יחסי הרבה יותר אנשים מתחברים לסגנון המוזיקלי שלי", הוא אומר. "בארץ הכל מאוד קטן, מצומצם ומהיר, לכן פה התנאים קצת יותר מגבילים, אבל אני זוכה לכל כך הרבה אהבה שאסור לי להתלונן. זה לא יהיה פייר, אני ממש מחובק בארץ".



מה שיא הקריירה מבחינתך?
"הדבר שעוד לא קרה (צוחק)".

יש בך חרטות לגבי הקריירה?
"האם אני שלם עם כל צעד שעשיתי? לא. היו הרבה מאוד צעדים שאני חושב היום שאולי יכולתי לעשות אחרת. האם אני מצטער? התשובה היא גם לא, כי אני מאמין שמה שקורה הוא זה שצריך לקרות. אנחנו לא שולטים בדברים. גם אם נדמה לנו שאנחנו שולטים בדברים זה לא אמיתי ולא נכון. הרבה מאוד פעמים כיוונתי לאלבומים ולשירים ולא יצא כלום, ודווקא כשכיוונתי למשהו מינורי צדדי, 'על הדרך', הוא זה שנהיה עניין. אנחנו לא יכולים לדעת. כמובן שבמבט לאחור אתה אומר לעצמך שאולי הייתי יכול למנף את ההופעה בפני האפיפיור או ההופעה בפני ביל קלינטון למקום אחר, אבל מצד שני זה היה אומר להעביר את אשתי והילדים שלי למקום אחר, וזה דבר שאני לא מוכן לעשות, כי אני מאוד מחובר לישראל. אז בעיני כל חרטה היא מיותרת. מעבר לזה, אני תמיד מסתכל הלאה אל העתיד. עכשיו, במקום שאני נמצא בו, אני מנסה לשלב בין השירה לציור".

מה דעתך על המציאות בישראל?
"אני אדם לא פוליטי. אני אוהב אנשים, אוהב את כולם ובעיקר לא אוהב הגדרות. כל הזמן מנסים להגדיר אותנו: זה דתי, זה חילוני, זה שחור, זה לבן, זה גבר, זו אישה, ואני אומר: אנחנו הכל. אני שחור ולבן וצהוב וירוק, אנחנו כל הצבעים. ההגדרות האלו עושות הפרד ומשול. למשל זה דתי, ימני ושחור וההוא שמאלני, חילוני ולבן, הם שונים, אבל לא. דברו ותראו כמה אתם קרובים ודומים. כל אחד מאיתנו עולם ומלואו, וההגדרות נראות לי כמשהו טיפשי. אני חושב שיש מקום לשיפור, אבל באמת יש לנו מדינה נהדרת. יש הרבה יופי בעם ישראל, שזה תמיד מרגש. המנהיגים שלנו לפעמים עושים טעויות וצריכים עוד ללמוד, ובכל זאת - אנחנו חיים במקום נהדר".

בימים אלה משקיע ד'אור מרצו בסיבוב ההופעות הארצי החדש שילווה את צאת אלבומו החדש. במופע יבצע שירים חדשים לצד הלהיטים המוכרים וגם את גרסאותיו לקלאסיקות מחו"ל. במקביל הוא מתכונן להופעה מיוחדת עם התזמורת הפילהרמונית שצפויה לעלות בחודש אוקטובר. "זו התרגשות גדולה מבחינתי לשתף פעולה שוב עם הפילהרמונית", הוא אומר. "אני אארח שם שתי זמרות שאני ממש אוהב, נרקיס וגליקריה, שילוב שהולך להיות מטורף".

מופע השקת האלבום "משהו טוב" יתקיים ב־24.7 בשעה 22:00 במועדון זאפה תל אביב.