"אני העתיד", מצהירה עו"ד לאה צמל בראיון טלוויזיוני לג'ודי שלום ניר מוזס ב־1999. הקטע הקצרצר הזה בתחילת הדוקו "לאה צמל, עורכת דין" נמשך בקושי דקה, אך מעניק אופי שונה למה שעלול היה להיות עוד סרט דוקו על פעילת זכויות אדם שמאלנית, סטייל תיעוד חיה נדירה במציאות הזויה.

צחוק הגורל, 20 שנה אחרי, העתיד כבר כאן, והסרט על מפעל חייה של עו"ד צמל אומנם זכה בפסטיבל דוקאביב, אך מוחרם על ידי שרת התרבות מירי רגב, מודר מפסטיבלי קולנוע, ומפעל הפיס, שמימן את הפרס בסך 150 אלף שקלים (בשתי פעימות), החליט לבטלו.

אי אפשר להקל ראש בנפיצות סרט כזה בסביבה פוסט־טראומטית עם עשרות אלפי משפחות שכולות. אך האם מחרימיו ראו את הסרט? לא בטוח.

צמל, אוטוטו בגיל של המדינה, היא עורכת הדין המבוקשת ביותר של מחבלים פלסטינים, שמכונים על ידה "לוחמי חופש". סביר להניח שהיא לא עושה זאת בהתנדבות, אך הסרט אינו על לאה צמל, אלא על החיים כאן.

באופן נדיר, הסרט מאפשר לראות מעבר לסיסמאות גם את הפן האנושי של עורכת הדין, המכונה על ידי שונאיה "בוגדת", "עוכרת ישראל" ועוד תארים. כמו כל גיבורה טרגית, צמל לא קדושה, בוודאי לא חפה מפגמים (כולל זיופי שירים ישראליים). במובן הזה, יוצרי הסרט, רייצ'ל ג'ונס ופיליפ בלאיש, אוהדים ככל שיהיו, מקפידים להלך על התפר של דואליות תמידית, שלא חפה מביקורת ומתרחקת מגלוריפיקציה. הם מדגישים זאת על ידי חלוקת המסך לשניים ואנימציה כאמצעי טשטוש של העומדים לדין.

התוצאה הסופית בסרט היא חיכוך בלתי נמנע של שתי פסגות פחד במציאות בלתי נסבלת. מחד גיסא, הישראלים שמתמודדים עם אימת הטרור היומיומית, ומאידך גיסא, המחבלים שעומדים מאחורי הפיגועים.