האם שאלתם את עצמכם, תוך שאתם צופים בו שר "ילדים זה כביסה" בפרסומת לאבקת כביסה, לאן נעלם משה פרץ? אני שאלתי את עצמי. וכדי למצוא תשובה, האזנתי שוב ושוב לאלבומו החדש, התשיעי במניין, "בואי נעשה שלום", וטרם מצאתי תשובה.

נראה כי פרץ, שאין עוררין על כישרונו כיוצר וכזמר, הלך לאיבוד באלבום החדש. אם בעבר הביא מקוריות והטביע חותם אישי על יצירתו, הרי שבאלבום הנוכחי הוא הכל - חוץ ממשה פרץ. לרענן ולהתחדש זה מבורך, כמובן, אך לא כשזה גורם לאמן להתפשר.

ב"נשב עד הבוקר" ו"הכל איתך דבש", הוא נשמע כמו זמר פופ בינוני, ולא בדיוק מהמוצלחים שבהם. תחושה דומה עלתה כשהאזנתי ל"בואי נלך", דואט עם עמיר חדד, שיר פופ, שבו נראה כי פרץ רק מפריע לחדד לשיר. טקסטואלית אין בשיר כלום, למעט צירוף המילים "אז בואי נלך" - שחוזר על עצמו לעייפה.

גם הבלדות באלבום - "רואה אותך", "שתי טיפות אמא", "בואי נעשה שלום" ו"יפה בלבן" - משעממות ובנאליות מבחינה רעיונית אם כי מלודית יש בהן אלמנט קליט, שלפרקים מצליח גם לרגש.

אף על פי כן, האלבום כולל כמה אפיזודות מעניינות כמו "מתי", שיר מעולה שלא בדיוק יושב על קולו של פרץ, שנשמע כנבלע בתוך הבסים; ו"שמלה לבנה" עם ליאור נרקיס שדווקא מזכיר את פרץ הישן והטוב, שמגיע לעשות שמח. מנגד, "המזל שלו" מתאמץ לייצר חפלה מזרחית אך לא מצליח להתרומם. גם הדואטים עם אייל גולן ("כמה ימים") ונסרין ("היינו שניים") - שיצאו מזמן באלבומים אחרים - לא מצליחים לשחרר את פרץ ממלכודת המיחזור.

הניסיון של פרץ להמציא את עצמו מחדש כאמן ורסטילי, לא עובד. הוא יורה לכל הכיוונים, אבל לא פוגע בכלום. רק כמה פנינים מחלצות את האלבום הזה מטוטאל לוס.