מקרי או לא, לפני כשנה, כשנטע אלקיים ביקרה בספרייה הלאומית בירושלים, היא נתקלה בסלילים ישנים בני למעלה מ־70 שנה, שחשפו בפניה עולם שלם שלא הכירה עד אותו רגע והפך לציר המרכזי בחייה המקצועיים והאישיים. "נתקלתי בסלילים ישנים של חוקר הפולקלור פרופ' יששכר בן עמי (2015־1933), שהיו בהם קטעי שירה שלא הכרתי. קטעים שהזכירו לי את השירים שסבתא חנינה, שהגיעה לארץ מכפר באזור האטלס, הייתה שרה. זאת מוזיקה מרוקאית שונה ממה שעשיתי עד עכשיו", מספרת אלקיים. "זו מוזיקה שמגיעה מאזור האטלס. היא כוללת ניואנסים של מוזיקה יותר אפריקאית, עם הרבה מוטיבים שחוזרים על עצמם. בגדול, זו שירה נשית שהייתה מבוססת על מקהלתיות".

לדברי אלקיים, המוזיקה שגילתה היא שריד אחרון שנותר מאותה שירה שנכחדה מהעולם. המוזיקה הזאת הוקלטה על ידי פרופ' בן עמי במחנה גרנד ארנאס, מחנה מעבר לעולים מצפון אפריקה שפעל במרסיי.

"מזל שהפרופסור הקליט את שירת הנשים היהודיות הזו, על ציר הזמן של מחנה המעבר, כשהשירים עוד היו טריים בראשן. מדובר בשירה של כמה אלפי שנים. רגע אחרי התיעוד, הנשים הללו כבר לא היו יותר ביחד. הן התפזרו בארץ בקהילות שונות ברחבי ישראל. נקודת הזמן שבה הן הוקלטו הייתה הפעם האחרונה שהנשים שרו את השירים האלו יחד. העובדה הזו מאוד ריגשה אותי".

אלקיים ועמית חי כהן, בן זוגה לחיים ולמוזיקה, החליטו לחקור לעומק את שירת הנשים עתיקת היומין ונסעו לפני כמה חודשים למחנה גרנד ארנאס. "רצינו להתחקות אחר השרידים, אם נשארו כאלה. הרעיון הראשוני היה לצלם בשטח. המחנה, באופן מצמרר, הזכיר לנו מחנות מאוד קשים מימי מלחמת העולם השנייה, מהם יהודים לא יצאו בחיים. זה היה מעמד מאוד מרגש", אומרת אלקיים.

ואף שמדובר בשירה עתיקת יומין, אלקיים מדגישה שלא מדובר בחיקוי לאותה שירה. היא וחי כהן, מנהלו המוזיקלי של הפרויקט, הטמיעו בתוכה אלמנטים עכשוויים. "עמית סימפל אותי כך שאני שרה לבד, והמענה הוא מקהלת הנשים, שבעצם כולה הקול שלי. הפכתי להיות הכפר של עצמי".

מאיפה המשיכה הזו לחזרה למקורות?

"מצד אחד זו חזרה למקורות. מצד שני זו הליכה לעתיד. הדברים האלה הכי רלוונטיים היום, והכי מתאימים לעתיד. זו תרבות מדהימה והיא השראה. למה לא להיות יותר עשירים בתרבות? זה מפרה אותנו. פתאום הרגשתי שהמקורות הרבה יותר רדיקליים ומתקדמים מהדרך שאנחנו מתייחסים למוזיקה. אני אוהבת פופ וזה נפלא, אבל המוזיקה של היום לא שזורה בחיים שלנו, כמו שהייתה שזורה בימים ההם".

מה מיוחד בה לדעתך?

"שירת החיים של נשות האטלס ונשות תימן נעלמה כליל. אלו טקסים שלא קיימים יותר. פעם, בשביל לעשות שמח בחתונה, נשים היו שרות שיר במשך שמונה שעות רצוף, עם הרבה אימפרוביזציות. זה משהו שחסר לי במוזיקה היום, כי אנחנו חיים בעולם של פופ. דווקא שירים שאין להם התחלה או סוף, הכי כבשו אותי. הרבה עושר מוזיקלי מילא את אירועי השמחה והאבל. שירי קינה ארוכים, שנמשכו ממותו של אדם עד סוף השבעה. למוזיקה היה תפקיד מאוד חשוב".


אז אין מצב שנשמע אותך שרה בסגנון סטטיק ובן אל?

"(צוחקת) תתפלא, אבל השירים החדשים מאוד עדכניים וכוללים היפ הופ ופופ ואלקטרוני. אני עצמי גדלתי על כל הסגנונות המוזיקליים. אני אולי חוזרת למקורות, אבל מצד שני, זה מעורר בי קצת אנטגוניזם, כי אני לא שרה כמו חזן בבית כנסת. גדלתי על רוקנרול, רדיוהד, מייקל ג'קסון ומטליקה, אז יש לי בדם גם את החלק המאוד מערבי. המקורות שלי נותנים לי עושר להתיך את כל הסגנונות האלה וליצור משהו חדש". אלקיים (39) הפכה בשנים האחרונות לזמרת בינלאומית בכל הקשור למוזיקה צפון־אפריקאית. היא שוזרת בצורה מדויקת בין מוזיקה שורשית למוזיקה עדכנית ועכשווית.

הפרויקט החדש, הנושא את השם "ארנאס", הפך למופע חדש של אלקיים ולהקתה, שכוללת גם כאמור את חי כהן, המחצצרת טל אברהם ונגנית הקונטרבס, גל מאסטרו. "המופע כולל שירים מהפרויקט 'ארנאס', שיצא כמיני־אלבום בקרוב מאוד, אך גם שירים של זוהרה אלפסיה מהאלבום החדש שלי, שגם יצא בקרוב, ועוד הפתעות".

את רואה ב"ארנאס" פרויקט לשימור תרבותי?

"'שימור' מרגיש לי קצת מקום הרואי. המטרה שלי היא בעיקר לא לקבור את השירים האלה. כשאנחנו משמרים, אנחנו לפעמים גם קוברים בלי לשים לב. אני רוצה לגלות את השירים האלה מחדש. אני לא רוצה לשמר. אני רוצה שהמוזיקה הזו תחזור להיות שוב חלק ממחזוריות החיים". 

"ארנאס". 27 ביולי, מוצאי שבת, 22:00, צוללת צהובה, ירושלים