עצמו את העיניים וחזרו רגע אל 1977. בעוד המהפך הפוליטי כובש את מהדורות החדשות ומכבי תל אביב בכדורסל כובשת את אירופה - מגיע שיגעון חדש שכובש את העולם כולו: הדיסקו. הסגנון המוזיקלי, שהתחיל שנתיים קודם לכן כוורסיה עדכנית של הפאנק (FUNK) השחור, קיבל לגיטימציה בסרט אחד ששינה את הכל: "שיגעון המוזיקה". ג'ון טרבולטה מנענע את האגן בקולנוע ונכנס בסערה ללבבות של בני הנוער. באותן שנים הדיסקו, כמו הרוק'נרול בראשית דרכו, נחשב לתופעה ולא רק לסוגה מוזיקלית: מכנסי הפדלפון הארוכים, החליפות הצבעוניות והתסרוקת היו רק חלק מהמהפכה שהתחוללה בעולם.



בעוד הבי ג'יז ואבבא סיפקו להיטים בזה אחר זה, ישראל הנפיקה כוכבי דיסקו–פופ משלה: צביקה פיק, שרי, חדוה עמרני, אילנה אביטל ואחרים, שעיצבו מחדש את הסאונד של התקופה. אחרי ימי הזוהר הגיעה הדעיכה, ובתחילת שנות ה–80 הדיסקו יצא לפנסיה ואת מקומו תפסו הרוק'נרול והסינת'פופ. אבל הדיסקו לא מת.


גיא מזיג. צלם : זוהר שטרית
גיא מזיג. צלם : זוהר שטרית


מאז שהסגנון המוזיקלי התפייד ונשאר כזיכרון מתוק מהסבנטיז, נעשו לא מעט ניסיונות ישראליים להחזירו למפה. להקת פורטרט ניסתה להחזיר עטרה ליושנה בסוף שנות ה–80 ואחר כך טיפקס יצאה להרפתקה. אבל מי שמיקמו את הדיסקו חזרה על המפה היו חברי להקת הדורבנים.

יצאנו לרקוד

שיר הבכורה הראשון של הלהקה מ–1999, "שוב הדיסקו כאן", בישר למעשה את חזרתו של השיק הסבנטיזי אל לב המיינסטרים הישראלי, אחרי כמעט שני עשורים. השיר היה כה עוצמתי, עד שגם עשור אחרי שהתפרקה הלהקה נחשבת עדיין לנושאת הדגל של הדיסקו. "באותה תקופה הדיסקו חזר לאופנה עם ג'מירוקוואי ופורטרט", מתאר גיא מזיג, ממייסדי ההרכב, את הנסיבות שהובילו להקמת הלהקה. "הרגשנו שזה הרגע שלנו".

כמו להקות רבות אחרות, גם חברי ההרכב הכירו בבית הספר התיכון. "זיגו (עידו אופק - ד"פ) ואני למדנו בתיכון רמלה–לוד, הוא היה כיתה מעלי", מספר מזיג. "הכרנו דרך חבר משותף והתחלנו לנגן יחד כשהוא היה כבר בתחילת שירותו הצבאי כפקח טיסה. עם זיגו שירת כפקח טיסה איתי גלוסקא, שכבר אז שר. בשלב מסוים זיגו רצה ששלושתנו נקים הרכב וננגן שירים שנכתוב ביחד. היינו נפגשים אצלו בחצר, כל אחד הביא שירים שלו, וזה היה הבסיס למה שהפך לאלבום הראשון".



הדורבנים התחילו לפעול כטריו וחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה עם סאונד מיוחד: מיושן מעט אך עם אלמנטים חדשניים. אחרי זמן מה החליטו השלושה להקים הרכב שיהיה עשיר יותר מבחינה מוזיקלית. הם צירפו לשורותיהם את אייל מזיג, אחיו הקטן של גיא ("אמרתי לו: 'אם אתה מצליח לנגן את כל השירים של המחזמר "שיער", התקבלת'"), את המתופף רון אלמוג, את הקלידן אורי וינשטוק ואת איש הסאונד והפרוגרמינג יוסי חסון.

ב–1999 הוחתמה הלהקה בהד ארצי והקליטה את סינגל הבכורה. אלא שהצלחת "שוב הדיסקו כאן" לא סיפקה את חברי ההרכב. "חברת התקליטים כפתה עלינו שאפרים שמיר יפיק אותנו מוזיקלית", אומר מזיג. "אני מאוד אוהב ומעריך את אפרים, אבל לא נראה לנו אז מתאים שהוא יפיק ספציפית את השיר הזה. זו נראתה לנו טעות אז עזבנו את החברה".

הצלחת השיר דרבנה את הלהקה להמשיך בסאונד הדיסקו והפאנק, על אף שהיה מי שרמז להם שהסגנון הזה לא מתאים. "היה מישהו מהליקון שאמר לנו: 'עזבו את הדיסקו, זה לא ילך, אתם צריכים ללכת רק על בלדות, כי שם אתם חזקים'", מתאר מזיג. "התעלמתי ממנו במופגן, אבל זה גרם לנו לחשב מסלול מחדש לגבי הנחיצות של חברת תקליטים בשבילנו".





במשך ארבע שנים עבדה הלהקה על אלבומה הראשון "קובי", שם שנולד במקרה. "הייתה לנו דילמה לגבי שם האלבום, לא ידענו איך לקרוא לו", נזכר מזיג. "בסוף זיגו זרק את השם 'קובי'. הוא אמר שיהיה מצחיק לקרוא לאלבום בשם הזה, כי קובי הוא שם ישן שהולך ונעלם. זרמנו איתו".

"קובי" יצא לאור ב–2003, והיה בו שילוב של כוורת עם קווין, בי ג'יז עם צביקה פיק, ובעיקר לחנים מלודיים וקליטים, טקסטים הומוריסטיים והרמוניות קוליות שכבשו את האוזן משמיעה ראשונה. "האלבום התקבל בצורה מדהימה", אומר מזיג. "זו הייתה היסטריה. הופענו פעמיים ביום, והקהל עף על השירים. עד היום אנשים מדברים על האלבום הראשון שלנו ואומרים לנו שהם מתים עליו. זה מרגש".



מלבד "שוב הדיסקו כאן", כלל האלבום את "לבדוק לך ת'מנוע", "לא בא לי לשמוע" (ששימש שיר הנושא של תוכנית הריאליטי "המופע של סטיב"), "יצאנו לרקוד", "קרנבל", "אלפקה" ו"אחלה בחלה" (עם שלישיית מה קשור). שירים שהגיעו בזמן הנכון, במקום הנכון ועם הווייב הנכון.

הסאונד של פעם

אם צריך לציין עוד סיבה לכך שהאלבום הצליח ומכר מיד עם צאתו למעלה מעשרת אלפים עותקים, זו העובדה שהקהל באותה תקופה היה צמא למשהו חדש. "את האלבום הראשון הקלטנו על סרט שני אינץ' במקום על מחשב כדי ליצור את הסאונד של פעם ולהישמע אותנטיים", מתאר מזיג. "זו הסיבה שהקלטנו רק בזמנים מתים, כשהאולפן לא היה פעיל. היינו מקליטים בין שתיים בלילה לתשע בבוקר ואז הולכים לבסיס. משם היינו ממשיכים להופעות. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל רצינו שהכל יהיה מושלם. עבדנו קשה כדי שהאלבום יצליח".

אחרי יריית הפתיחה המוצלחת הדורבנים הוציאו עוד שני אלבומים: את "לוי" (2006), שזיכה אותם בתואר "להקת השנה", ואת "אחד אחרי השני" (2009), שבישר על סופה של הלהקה. "התפרקנו כי הגענו למצב שבו לא יכולנו להסכים", מסביר מזיג את הסיבות שהובילו לסיומה של הדרך עבורם. "לכל אחד מאיתנו היה את העולם שלו והרצונות שלו. כל אחד הוא פרסונה בפני עצמו, וזה כבר לא הסתדר. אנחנו עדיין חברים טובים, אבל הבנו שמיצינו את הלהקה. זה כבר הפך בלתי נסבל".

במבט לאחור, היית משנה משהו באלבום הראשון?
"יכול להיות שאת הטקסט של 'לבדוק לך ת'מנוע' הייתי משנה. הוא נולד כבדיחה, ואני מרגיש שיכולנו לפסוח על הבדיחה ולהביא משהו יותר רציני, אבל אנשים עד היום מתים עליו".



אם האלבום היה יוצא היום, הוא היה מצליח?
"לא כפי שהוא נשמע אז. הזמנים השתנו, המדיומים השתנו לחלוטין, וצריך להבין זאת".

יש סיכוי לאיחוד של הדורבנים?
"אנחנו לא פוסלים איחוד בעתיד. זה יקרה כשיגיע הזמן, לא כרגע".