"אוקיינוסים", קטע של 11 שניות הפותח את אלבומה השלישי של ג'יין בורדו, משרה אווירת רוקנרול סטייל הסיקסטיז, ומהווה ספתח סימבולי הולם להלך הרוח המעודכן של הלהקה.

מהאזנה לאלבום ניכרת שאיפה לא למחזר חומרים, לא למכור את אותה גברת בשינוי אדרת, לגוון כמה שיותר, תוך שמירה על הדנ"א וטביעת האצבע של הלהקה.

אם באלבומה הראשון ("ג'יין בורדו"), נטתה הלהקה באופן בולט לכיוון הפולק והקאנטרי; ובאלבום השני ("מה שחשוב") שילבה עוד כלי נגינה והפקות יותר מורכבות; הרי שבאלבומה השלישי עוברת הלהקה מפולק מובהק לכיוון הפופ־רוק.

בניגוד לאלבומיה הקודמים, הפעם חברי להקת ג'יין בורדו יורדים מהגדר ומותחים ביקורת חברתית ופוליטית על המצב הקודר, בייחוד בשיר "זה עוד לא אבוד", שמתאר את המציאות הבעייתית שבה אנו חיים.

המלודיות הקליטות אומנם נוטות לכיוון פופי, כמו בשירים "תנו לנמנם", "רוקדים צמודים", "קצת אגם" ו"עד השקיעה" (השניים האחרונים מזכירים את הסגנון של דני סנדרסון בימי גזוז), אך גם הפולק מקבל ביטוי הולם, בייחוד ב"שירים ישנים" ו"שיר אהבה".

מה שתפס אותי באלבום הייתה תשומת לבה של דורון טלמון, הסולנית ויוצרת שירי האלבום, לטקסטים, לעתים תוך שימוש במטפורות קליטות ולא מאולצות, כמו בשיר הנושא של האלבום: "האוקיינוסים חצבו מכתש בינינו/ עוד רואים אותו מהחלל/ אל הקרקעית נפלנו/ כשהנחל נהיה לנו פתאום מפל".

האלבום הוורסטילי תפור היטב על מידותיה של הלהקה. וגם אם חלק מהאקספרימנטים שבו מורכבים ולא יורדים בגרון בקלות, הכמיהה להבאת משב רוח מרענן, בלי להמציא את הגלגל מחדש, עובדת ללהקה, שמאלבום לאלבום מוכיחה שהבגרות והבשלות שלה, בטקסטים ובלחנים, הולכות ומתעצמות.