תומר שרון: "עברתי דיכאון במשך שנה שלמה, חיפשתי דרכים להתמודד"

“חזרתי עכשיו מטיול עם שני החברים הכי טובים שלי בעולם, שבמקרה או שלא במקרה הם גם שני החברים הכי טובים שלי מכיתה א’. ולא רק הם, אלא עוד כמה חבר’ה שנשארו איתי לאורך הדרך. כילד, ואחר כך כנער, הדבר הראשון שאתה עושה עם החבר’ה שלך זה צחוקים. וכמובן שעוד בילדות התגלה שאני הוא מרכז העניינים בכל הנוגע לצחוקים. גם הדבר העיקרי שאנחנו עושים עד היום, מעבר לשיחות נפש, זה פשוט לצחוק. זה לא נעלם, זה כיף גדול שלא מובן מאליו”.

“אפשר לומר שלהקת הנח”ל היא הדבר הכי ממסדי בתולדות הבידור הישראלי, ואני, הילד הפרוע, מוצא את עצמי דווקא שם. במשך שלוש שנים נסענו באוטובוס והופענו בפני כל הקהלים - מטייסים ורמטכ”לים ועד עצורים פלסטינים. זו הייתה חוויה מכוננת. להכיר את כל סוגי האנשים, להצחיק את כל סוגי האנשים ולשיר לכל סוגי האנשים היה מסע הרוקנרול האישי שלי ברחבי ישראל. כמויות הדברים האבסורדיים והמטורפים שנחשפנו אליהם במהלך שלוש השנים, בעיצומה של האינתיפאדה, היו בלתי נדלות”.

“שלמה בראבא, רובין וויליאמס וריצ’רד פריור הם שלושת הקומיקאים המופלאים שאני מעריץ. עד היום לא מצאתי מישהו יותר נעלה להעריץ. שלושה אנשים שהיכולת הקומית והאנושית שלהם לצפות בעולם ולתרגם אותו לבדיחה או לקטע היא בלתי נתפסת. עם בראבא יצא לי גם לעבוד, ועדיין בכל פעם כשאני פוגש אותו אני מתרגש ולא מאמין. על הסט של ‘של מי השורה הזאת?’ הייתי זורק לאלון נוימן: אתה קולט מי זה? בראבא פה, בראבא איתנו!”