נגינת הפסנתר שלו בטקס הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין ולשמעון פרס ריגשה מיליוני צופי טלוויזיה בעולם. הוא הלחין את מגילת העצמאות, בלט בפעילותו בתחום הלהקות הצבאיות, ניצח על פסטיבלי ילדים, הוציא את תקליט הדיסקו הראשון בישראל, גילה את נועה קירל בהיותה בת 11, ובעיקר, זה 40 שנה הוא בן בריתו המוזיקלי של יהורם גאון.

אורי קריב, מי שהלחין בין השאר את הלהיטים “את עיניך שא מזרחה” ו”נגן אקורדיון”, הוא מנצח וגם בין המעבדים המוזיקליים הבולטים בארץ. ב־6 בספטמבר ייערך בהיכל התרבות בפתח תקווה אירוע הצדעה לכבוד הגיעו לגיל 70. שלושה ממשתתפיו - אבי טולדנו, שלומית אהרון ודורון מזר - מופיעים גם בסרטון מרשים שלמענו התכנסו מיטב אמני ישראל שעבדו עמו במרוצת השנים, כדי לברכו.

את קריב מצניע הלכת, שמתאפק לא להסמיק נוכח המחמאות שהם מרעיפים עליו ברוחב לב, אני פוגש בביתו בהרצליה, המהווה זה עשרות שנים מקום עלייה לרגל לאמנים רבים. קריב, מי שבדרך כלל איננו נדחף לאור הזרקורים, ניאות לשתף אותנו בסיפורים ממסעו בעולם הצלילים.

בדיסקוטק של רמלה

הוא נשוי לדגנית, בת קיבוץ דגניה, שהייתה סולנית “תמיד עולה המנגינה”, הלהיט של להקת חיל האוויר. ילדיהם, מורן ויפעת, לא הלכו בעקבותיו לקריירה מוזיקלית. בן שבע היה כשעלה ארצה מפולין עם הוריו טניה ולאונרד, ועם אחותו התאומה אילנה. הוא גדל בבאר שבע, ניגן בפסנתר מוזיקה קלאסית, בעיקר שופן, שיחק כדורגל, רץ מהר בתחרויות אתלטיקה קלה והצטיין בשחמט. עם כל אהבתו לשופן, גילה כבר אז גיוון מוזיקלי. משחר נעוריו היה נסחב עם האקורדיון בחוצות באר שבע כדי להרוויח גרושים ראשונים בנגינה בחוגים לריקודי עם. בד בבד חשפה אותו רות הילמן, מנהלת הקונסרבטוריון העירוני, לעולם הג’אז. עם חבריו ללהקת “ההדים” היה יוצא להופיע בדיסקוטקים של רמלה.

הרומן שלו עם הלהקות הצבאיות החל ב־68’ כנגן אורגן ב”זמר בדרום”, הראשונה מבין ארבע התוכניות של להקת פיקוד הדרום שבהן נטל חלק כחייל סדיר. “בהחלט הייתי שם בצל של מתי כספי, שהיה ללא עוררין המלך של הלהקה”, נזכר קריב. “ככל שהכישרון המוזיקלי שלו בלט כבר אז, הוא אף פעם לא הרבה במילים, טיפוס סגור. באחת הנסיעות הרבות שלנו לסיני התיישבתי לידו וניסיתי לבדוק אם הבן אדם באמת אדיש או משחק אדיש. לפתע צעקתי לו לתוך האוזן ‘הא!’ מעצבן כזה. מתי קם ממקומו, תלה בי מבט משתאה וחזר לשבת כאילו לא קרה דבר”.

מימיו בלהקה שומר קריב תודה למנהל המוזיקלי דאז, רפי בן משה: “אף פעם לא אשכח לו איך אפשר לי, חייל צעיר, להכין לראשונה עיבוד. היה זה ל’אדום אדום’, שירן של דליה רביקוביץ ושל אלונה טוראל. בתוכנית הבאה כללו לראשונה שיר שהלחנתי. כותב המילים היה הכוריאוגרף שלנו, יענק’לה קלוסקי. מה לקלוסקי ולכתיבת מילים? כחביבם של אלוף הפיקוד אריק שרון ורעייתו לילי, שהשתגעו מאיך שהוא הוציא מאיתנו נאמברים מטורפים בסגנון ברודוויי, הוא עשה אצלנו מה שרצה; גם אריק ולילי. היינו בני החסות שלהם. זה הגיע לכך שלילי הביאה לבנות הלהקה תיקי איפור יוקרתיים מתל אביב. אגב, לא אשכח לקלוסקי שלקראת השחרור שלי מהלהקה הוא העמיד אולטימטום: אם לא ייקחו אותי כמנהל מוזיקלי אזרח לתוכנית הבאה, ‘מדרום תיפתח הטובה’, יפרוש. תודה לאל, זה לא קרה”.

מה זכור לך במיוחד מתקופתך כמנהל מוזיקלי של להקות צבאיות?
“הקרבות על הסולואים. הלהקות נחשבו מקפצה לקריירה אזרחית, והחבר’ה נתנו פייט. דוגמה מובהקת לכך הייתה בשיר ‘שבחי מעוז’, שלשם כתיבתו דאג אריק שרון שנעמי שמר תיהנה מאירוח וי־איי־פי בפיקוד הדרום. כשהגענו להקלטה, ברייני ויינשטוק ויונית שוהם נעמדו מול מיקרופון אחד ונתנו את הנשמה במאמץ להתגבר זו על שירתה של זו. דרמה לא פחותה הייתה בתוכנית הבאה עם ‘אלעד ירד אל הירדן’, שירו של אברהם זיגמן. ללהקה היו כמה זמרות מוכשרות, בהן חנה לסלאו, שהוכיחה את עצמה כזמרת עם יכולות קוליות. כשהמעבד של השיר, עודד פנחסי, שאל מי מהבנות תרצה להדגים ביצוע, ישר הצביעה אביבה אבידן, שזה מקרוב הגיעה ללהקה. פנחסי, שבא מבחוץ, לא התרשם מכך שהיא חדשה והעניק לה את הסולו המיוחל. אל תשאל איזה חרם פתחו עליה ותיקות הלהקה”.


קריב עצמו נקלע למיני־דרמה. הוא היה כבר בסוף עבודתו עם הלהקה על תוכנית “חול בקפה”, כשהגאי פיקוד הדרום הופקדו בידי אלוף שמואל גונן. “כשגורודיש שם אוזן לשירי הלהקה, הוא ישר תפס את השורה ‘גדודיו של אריק מפלחים את המרכז’ בשיר ‘סדין אדום’, מאת תלמה אליגון ויוריק בן דוד”, משחזר קריב. “כששאל מי אישר את השיר הזה, אמרתי ‘אני’. ‘אתה מפוטר!’, אמר גורודיש על המקום. לא היה לי מה להתרגש, כי התוכנית כבר הייתה מוכנה. תוך זמן קצר הסיפור נשכח כשפרצה מלחמת יום כיפור”.

עשור חלף על קריב בעיסוקים מוזיקליים אחרים עד שובו לזירת הלהקות הצבאיות, הפעם כממונה עליהן כאזרח עובד צה”ל. ב־84’ שימש המנהל המוזיקלי של להקת פיקוד הצפון, בתוכנית שהניבה שני להיטי על. היו שערערו על בחירתו ביהודה אליאס כסולן “קום והתהלך בארץ”, להיטם של יורם טהרלב ויאיר קלינגר, בטענה שקולו דומה מדי לשל יהורם גאון. “זה רק אליאס”, פסק קריב בתוקף ולא הצטער.

באותה תוכנית, שהצמיחה גם את “עוד לא תמו כל פלאייך”, להיטם של יורם טהרלב ורמי קלינשטיין, עם יסמין גמליאל כסולנית, הייתה לקריב נוכחות גם כמלחין. “לאחר שאמרתי שצריך בתוכנית משהו בעל צבע ים־תיכוני, מצאתי בתיק הטקסטים שיר שנקרא ‘רקדנית בטן’”, הוא נזכר. השיר נשכח, אבל מחבר המילים שלו נהיה לימים שר האוצר, יאיר לפיד.

כעבור שנה חצה קריב את הקווים לעבר להקת פיקוד המרכז, שביצעה את שני להיטיו הגדולים עם מילותיו של יורם טהרלב. רועי ששון, סולן השיר “את עיניך שא מזרחה”, שיהיה בין משתתפי מופע ההצדעה לקריב, כבר איננו עוסק במוזיקה. דוד נחייסי, החייל שסיפק לו קול שני, מוכר כיום כדוד ד’אור. לביצוע להיטו השני, “נגן אקורדיון”, קרא קריב כשחקן חיזוק לחברו יהורם גאון.



“אני עם יורם כבר 40 שנה”, מתברך קריב. “במקביל ניהלתי מוזיקלית זמרים בכירים אחרים. בדרך כלל זה הלך בסדר עד שהיו התנגשויות בתאריכים. לא אשכח את אריק לביא, עוד זמר שאהבתי, מוחה על זה שהוא תמיד בעדיפות שנייה. הבחירה שלי ביורם הצדיקה את עצמה מעל ומעבר, ולא רק בגלל האישיות שלו והיכולת שלו כזמר. בזכותו הסתובבתי באולמות המפוארים ביותר ברחבי תבל. ועוד משהו: בתוכנית ‘נגן אקורדיון’ היה ליורם טהרלב ולי שיר משותף נוסף - ‘ילדי 67'’. עד היום מעצבן אותי שהשיר הזה לא תפס. כעבור שנים חזרו שמוליק הספרי ואורי וידיסלבסקי על הקונספט ב’ילדי חורף 73'’, ולהם היה הרבה יותר מזל”.

באותה תוכנית הוכיח קריב שהוא מענטש. הוא נזכר בתחרות הסמויה שהייתה בתקופתו כמנהל המוזיקלי של להקת פיקוד הדרום עם יאיר רוזנבלום, שחלש על הלהקות האחרות. לאחר שהלחין לזמרי פיקוד המרכז את שירו של טהרלב על בן גוריון, התנצל התמלילן הפורה על ששכח כי מסר קודם לכן את השיר להלחנתו של רוזנבלום. “יאיר כבר היה מעבר לשיאו, וחברי הלהקה התחצפו אליו”, נזכר קריב. “אבל כשעלתה השאלה אם יבצעו את הלחן שלו או שלי, נתתי לו את הכבוד הראוי וויתרתי לו”.

נגן משהו

במקביל ללהקות הצבאיות הייתה לקריב קריירה עשירה בטלוויזיה. זה החל באמצע שנות ה־70, בהיותו תלמיד האקדמיה למוזיקה. “כשירון לונדון יצא בתוכנית ‘טנדו’, התקשרתי אליו והצגתי את עצמי כמעבד מוזיקלי וכפסנתרן”, הוא מספר. “'נעשה לך אודישן’, אמר לי והגיע אלי במכנסיים קצרים ובסנדלים. ‘נגן משהו’, אמר לי. ניגנתי. ‘אתה מנגן יפה מאוד’, הוסיף. פתאום מצאתי את עצמי בטלוויזיה. זה לא היה כמו היום, כל המדינה ידעה מי אני”.

קריב היה מעורב בפסטיבלי זמר שונים, ובמיוחד בפסטיבל שירי הילדים. הוא זוכר משם כיצד מעבד אחד ניסה להתעלל ב"אמא", שירו של שייקה פייקוב, שעמדה לבצע שולה חן, בעיבוד בסגנון ואלס וינאי שבכלל לא שייך לעניין. “שייקה לא ידע מה לעשות עם עצמו ודרש אותי”, נזכר קריב. “הצלתי לו את השיר. וכשבלהקה הצבאית אמרו 'קשקוש' על ‘לא נעצור’, שירם של יורם טהרלב ושל נורית הירש, הראיתי להם מה זה קשקוש. העברתי את השיר לפסטיבל הילדים, וירדנה ארזי זכתה איתו במקום הראשון”.


כל כך דאגת לשירי אחרים.
“אכן, בשלב מוקדם בקריירה הגעתי למסקנה עגומה שלא אוכל להתפרנס בתור מלחין. המעבד קובע את אופיו של כל שיר, וחלקים ממנו הם למעשה בהלחנה שלו.

"בין האמנים הרבים שבאו להיבחן באולפן אצלי בבית הייתה נועה קירל, אז בת 11. היא רצתה להתקבל ללהקת נוער ברעננה. התרשמתי מהביטחון ומהעוצמות שלה. היום הכל עטיפה. אין הרמוניות. אין לחנים של ממש. נותנים בראש, הקהל מוחא כפיים, יש שיר. זאת המציאות כשמוכרים מוזיקה כמו משחת שיניים”.

קריב הרבה לשתף פעולה עם ירדנה ארזי, אילנית, דודו פישר ואבי טולדנו, אבל נחזור ליהורם גאון. ב־94’ הוא התלווה אליו למעמד הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. הוא ליווה שם את הזמר שלו, בלי תזמורת, בביצוע “ימי סליחה וחסד”, שירה של תלמה אליגון. “אפשרו לי להוכיח את היכולת הפסנתרנית שלי. זה היה אחד משיאי הקריירה שלי”, הוא משוכנע.