חוזה פליסיאנו נגד ה-BDS: "לא מקשיב להם. צריך לתמוך בישראל"

כשהבמאי ההוליוודי קוונטין טרנטינו ישב עם העורכת המוזיקלית של סרטיו, מרי רמוס, בחיפוש אחר שירים שיעטרו את פסקול סרטו החדש והמדובר, "היו זמנים בהוליווד", הוא הגדיר לעצמו שהשירים שיושמעו בסרט, בהתאם לעלילה, לא יעברו את שנת 1969.

כשנזכר בשיר המיתולוגי של להקת האבות והאמהות, California Dreaming, החליט טרנטינו לשבור שגרה. "בגלל שכל כך רגילים לשיר בגרסה המקורית של האבות והאמהות, חיפשנו פנים מסקרנות ורעננות שיחזירו את השיר לתודעה", סיפרה לאחרונה רמוס למגזין "הרולינג סטון". "הגרסה שהכי התאימה מבחינתנו הייתה גרסתו של חוזה פליסיאנו לשיר, כי בגרסה זו יש הרבה פאתוס, וגם ידענו שזה יגרום לאנשים לגלות את השיר מחדש".

"זו הייתה הפתעה נעימה כל כך עבורי", אומר כעת פליסיאנו (74), שהקליט את גרסת הכיסוי לשיר בשנת 1968. "לא ידעתי על כך, ורק כשהסרט יצא והייתי בקולנוע שמעתי את השיר והתרגשתי, הופתעתי מאוד לטובה. מעולם לא חשבתי שגרסת הכיסוי שלי לשיר תהיה בסרט, אבל יצא צירוף מקרים מעניין כי מי שהפיק לי את גרסת הכיסוי הזו בשנות ה־60, ג'ורג' טיפטון שנפטר לפני כשלוש שנים, גם הפיק חלק משירי האלבום העתידי שלי שיצא בקרוב".

מתי הוא צפוי לצאת?
"כרגע אני לא יודע בדיוק מתי, אבל האלבום יכלול כמה הפתעות נעימות שאני מקווה שהמאזינים יאהבו".

אתה מאזין למוזיקה עכשווית?
"כן ולא. בימים אלו אני לא מוצא שום דבר במוזיקה שבאמת מעניין או מעורר השראה עבורי, אז אני פחות מאזין ועוקב. רק לעתים רחוקות אני מוצא שיר שבאמת אני מחבב, אבל לרוב לא".

ובכל זאת, אין איזו פנטזיה על דואט עם אמן עכשווי?
"לא כזה שאני מעוניין בו, אני לא אדם של דואטים. אני לא מאמין באופן אישי בדואטים, אני משתף פעולה עם אנשים שאני מכיר באופן אישי או כאלה שאני אוהב את המוזיקה שלהם, אבל בצורה מאולצת אני אף פעם לא מכוון לדואטים".

תמיד עסוק

ואכן, אחרי למעלה מחמישה עשורים של קריירה בינלאומית מצליחה, פליסיאנו הרוויח ביושר את הפריווילגיה להחליט בעצמו עם מי לשתף פעולה ועם מי לא. הוא נולד עיוור בעיר לארס שבפוארטו ריקו, נחשף למוזיקה מגיל צעיר מאוד ומילדות מצא עצמו נמשך לבמה. "החיים שלי השתנו בגיל תשע, כשהתחלתי לנגן בגיטרה", הוא מספר. "גדלתי בניו יורק, וזו הייתה תקופה שבה הרוקנרול התחיל לפרוץ בעולם עם אלביס, בילי היילי, צ'אק ברי וכו'. הייתי מאזין שעות על גבי שעות לתקליטים ומנסה לנגן מה שאני שומע. באותה תקופה גם אהבתי לשמוע גיטריסטים קלאסיים, ג'אז, גוספל וסול".

בשנת 1963, בהיותו בן 17, עזב את התיכון והחל להופיע במועדונים. כבר באותה שנה הוחתם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים RCA שהקליטה לו את שיר הבכורה, Everybody Do The Click. פריצתו הגדולה לקהל הרחב הגיעה בשנת 1968 עת הקליט גרסת כיסוי ל־Light My Fire של להקת "הדורס", גרסה שהעפילה למקום השלישי במצעד הפזמונים האמריקאי, ובשאר מדינות העולם למקום הראשון. אותה גרסה גם זיכתה אותו בפרס הגראמי הראשון שלו כזמר החדש של השנה ובפרס שיר הפופ הטוב ביותר.