לאן שלא מסתכלים, אפשר לראות שהחזרה לניינטיז לא שוככת. הספייס גירלס התאחדו, "בוורלי הילס 90210" שבה למסך בגלגול חדש, בפריימרק מוכרים מרצ'נדייז של "חברים", בזארה משווקים Mom jeans וחולצות בטן, וב־25 לחודש תגיע להקת סווייד - מחלוצות הבריטפופ של שנות ה־90 - להופעה בזאפה לייב פארק ראשון לציון.

לחגיגת נוסטלגיית הניינטיז מצטרף מופע החימום של הסופרגרופ הישראלי ג'ינג'יות של תמיר אלברט (נושאי המגבעת) ואמיר צורף (נוער שוליים, רוקפור), שהציף את הרדיו המקומי של שנות ה־90 בלהיטי פופ אלקטרוני כמו "ביפ" ו"LA".

במסגרת הרטרו לניינטיז, ובכלל, סווייד היא שוב להקה מדוברת. בפסטיבל דוקאביב האחרון הוקרן סרט תיעודי חדש עליה, “Suede: The Insatiable Ones", שנקרא על שם אחד מלהיטיהם, “My Insatiable One". הסרט, שהופק על ידי ערוץ Sky Arts הבריטי ובוים בידי מייק כריסטי, שעשה לפניו סרט תיעודי על להקת ניו אורדר, מציע מבט מפוקח על הקריירה של סווייד, כאשר כל חברי הלהקה והאנשים שהיו קשורים אליה במשך השנים מדברים מפרספקטיבה של זמן על מה היה ומה השתבש.

לא רק שהסרט על הלהקה הוקרן בארץ, ברט אנדרסון הסולן בעצמו קפץ לביקור בסוף מאי כדי להשתתף בנשף הרוק השנתי של ידידו הוותיק אביב גפן, שאיתו שיתף פעולה עוד בעשור הקודם. הוא שר עם גפן שלושה שירים של סווייד והכריז שלהקתו תשוב בספטמבר להופעה נוספת בישראל - השישית במספר. לא כולל הופעות הסולו של אנדרסון.

קמצוץ של דייוויד בואי

ההתחלה של סווייד הייתה מטאורית. הלהקה נולדה בלונדון ב־1989, בימים שבהם למגזיני המוזיקה הבריטיים "מלודי מייקר" ו"NME" היה כוח להמליך מלכים ולייצר כוכבים בן לילה.

באפריל 1992, חודש לפני צאת הסינגל הראשון שלהם, "The Drowners", בלייבל העצמאי ניוד רקורדס - הם פרצו לעולם עם כתבת שער ב"מלודי מייקר". על השער הם הוכתרו בתור "הלהקה החדשה הכי טובה בבריטניה". כזה הייפ סביב להקה לא מוכרת לא נראה בממלכה המאוחדת מאז שהסמיתס פרצו בעשור הקודם. על רקע הגראנג' האמריקאי המונוטוני, המלוכלך והמוזנח ששלט במוזיקה האלטרנטיבית בזמנו - הגלאם האנדרוגיני של סווייד, שהציע יותר מקמצוץ של דייוויד בואי בסבנטיז, הצטייר כסקסי, מלהיב ומסוכן.

כשסוף־סוף יצא אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שם הלהקה, כולם התעלפו מהעטיפה הפרובוקטיבית שלו. מי שיראה את העטיפה לראשונה כיום לא יצליח לומר מה פרובוקטיבי בה גם אם יוצמד אקדח לרקתו. אולי יהיה מי שיתמוגג מהעטיפה בתור דוגמה מוקדמת לתפיסה ג'נדרית א־בינארית. אבל ב־1993 הדימוי של זוג אנדרוגיני מתנשק - האם אלה בן ובת? בת ובת? בן ובן? - נחשב לחצוף ומעורר מחלוקת.




אחרי שב"The Drowners" הוא שר את המשפט "התנשקנו בחדר שלו, לצלילי שיר פופולרי", אנדרסון המשיך לפלרטט עם מיניות לא ברורה. במשך 20 שנה לא הפסיקו לצחוק על הציטוט המטופש המפורסם שלו - "אני גבר דו־מיני שמעולם לא חווה חוויה הומוסקסואלית" - שממנו ניסה להתנער בסרט החדש בטענה שהוא התכוון לזה במובן האומנותי ולא במובן הממשי.

אחת הסיבות העיקריות להצלחה הענקית של סווייד הייתה הסטטוס הבלתי מעורער של ברט אנדרסון בתור סמל מין. מהרגע הראשון שהעולם ראה אותו במעיל עור שחור ופתוח מעל חזה חשוף, חלק וגרום, בשילוב עם הקארה החלק, עצמות הלחיים החדות והשפתיים האדומות והפתייניות, כולם - בנות ובנים כאחד - התעלפו.

כיום הוא כבר לא מופיע על הבמה בחולצה פתוחה של גברת ונותן לעצמו מכות בטוסיק, אך גם בגיל 51 הוא עדיין סמל סקס - סמל סקס שמור היטב, נקי ומטופח, בחליפה כהה תפורה למשעי. "אני תמיד חושב שהם לא חושקים בי, הם חושקים במשהו שלא באמת קיים", אמר אנדרסון בשנה שעברה בראיון ל"ספקטייטור" הבריטי על מעריצי סווייד בגיל העמידה שמתרגשים בהופעות שלהם. "הם נזכרים בנעוריהם הפרועים. כשאני נזכר בעצמי בשנות ה־90, זה קומי בעיני. העניין קצת יצא משליטה, אני מניח, וזה מוזר, כי אני אדם די מאופק בהרבה מובנים, אז אני לא באמת יודע מה קרה שם".



בין שבגלל הלוק, הפרובוקציות והסקס אפיל ובין שבגלל המוזיקה, ב־1993 סווייד הייתה השם הכי חם בפופ הבריטי. שלושת אלבומיה הראשונים היו אהובים, מצליחים ומוערכים והולידו שורה של שירים קלאסיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מקאנון הפופ הבריטי, כמו "Animal Nitrate", “So Young", "Stay Together", “Trash" ו"Beautiful Ones". אלבומים מספר ארבע וחמש היו גרועים ומיותרים. אנדרסון התמכר לקראק, והלהקה התפרקה.

"פעם תיארתי את ההיסטוריה של הלהקה בתור עגלת תינוק שמישהו דוחף במורד גבעה", אומר אנדרסון בתחילת “The Insatiable Ones". "תמיד היה אצלי איפשהו בראש רמז לכך שהמסע שלנו יכול להיות די מעוות". הוא הביע רגשות דומים באוטוביוגרפיה שלו, “Coal Black Mornings", שכמו הסרט גם היא יצאה בשנה שעברה. למעשה המסע של סווייד כולל עד כה שלוש דרמות משמעותיות ותחייה מחודשת.

הדרמה הראשונה הייתה עזיבתו של הגיטריסט המקורי ברנרד באטלר את הלהקה ב־1994. בשנים הראשונות נחשבה סווייד ללהקה המונהגת על ידי צמד, בדומה ללנון ומקרטני בביטלס או מוריסי וג'וני מאר בסמיתס. עזיבתו של באטלר נתפסה כאסון עבור הלהקה, והעובדה שסווייד הצליחה להתאושש ממנו נחשבה לנס.



בספטמבר 1994 החליף את באטלר גיטריסט צעיר בשם ריצ'רד אואקס. עילוי הגיטרה שטרם מלאו לו אז 18 ניצח 500 מועמדים אחרים באודישן ומצא את עצמו בתפקיד הגיטריסט החדש של להקה שעד לפני חמש דקות נמנה עם מעריציה. באופן מפתיע, האלבום השלישי של הלהקה, “Coming Up" - הראשון ללא באטלר - היה האלבום המצליח ביותר שלהם.

הדרמה השנייה הייתה ההתמכרות של ברט אנדרסון לסמים קשים במחצית השנייה של שנות ה־90, והדרמה השלישית הייתה פירוק הלהקה ב־2003. אנדרסון וסווייד התאוששו מכל המשברים הללו. הם התאחדו כבר מזמן, ואלינו הם מגיעים (שוב) עם כל הלהיטים, עם בדיקות דם מושלמות ובכושר של מורה לפילאטיס.

מלכי הגל החדש

עד כמה שהם ינסו להתנער מהקישור הזה, בספרי ההיסטוריה ייזכרו סווייד לנצח כחלוצי הבריטפופ. הם היו מהאבות הקדמונים של הפופ הבריטי הגאה שצמח בשוליים, בסצינת האינדי, והשתלט על מצעדי העולם באמצע שנות ה־90. כשסווייד התחילו, המושג בריטפופ טרם הומצא, ובדיעבד הם היו חלק מהאחראים להולדתה של תנועה שהם לא הרגישו חלק ממנה ולא הזדהו עם רבים מערכיה.

הבריטפופ - תופעה תרבותית שהייתה מושמצת לא פחות ממה שהייתה נערצת - לא צמח בחלל ריק. כמו כל תופעה תרבותית גדולה, היא ייצגה הלכי רוח חברתיים ופוליטיים. היא ביטאה אופטימיות חדשה שהחלה לעלות בבריטניה בתחילת שנות ה־90, אז האמינו שטוני בלייר, יושב הראש החדש של מפלגת הלייבור, יצעיד את בריטניה לעבר עידן חדש.

בשנות ה־80 מוריסי ואחרים זעקו להוריד מהשלטון את מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה ומנהיגת המפלגה השמרנית, בעוד להקות פופ נוצצות כמו דוראן דוראן התענגו על העושר החדש שלהן על פי מיטב אתוס השוק החופשי התאצ'ריסטי. אחרי שתאצ'ר ניצחה שוב בבחירות של 1987, גם הפופ השמאלני הזועם ביותר איבד מכוחו. סוף האייטיז בפופ הבריטי התאפיין באסקפיזם מוחלט, ובתחילת שנות ה־90 האסקפיזם הזה הלך כל כך רחוק, עד שילדים בריטים שמעו בעיקר גראנג' אמריקאי.



הבריטפופ נולד כתגובה נגד הגראנג', שהגיע מסיאטל הרחוקה. הדרך של להקות אינדי בריטיות חדשות לגרום לנוער בארצם להפסיק להקשיב לנירוונה ולפרל ג'אם הייתה לייצר את ההפך הגמור. בעוד להקות הגראנג' האמריקאיות התאפיינו בשיער ארוך ומלוכלך, חולצות פלאנל דהויות ומוזנחות ורעש של דיסטורשן, הלהקות הבריטיות החדשות הלכו על לוק מוקפד, שיק בריטי ומודעות להיסטוריה התרבותית המקומית.

שער היסטורי של מגזין המוזיקה "סלקט", מאפריל 1993, הכתיר את ברט אנדרסון למלך של הגל החדש הזה. אנדרסון בן ה־25 הופיע על שער המגזין על רקע דגל אנגליה, שהוסף במחשב. בכתבת ענק שיצאה נגד הגראנג' ועסקה בפופ הבריטי החדש, יוצגה סווייד בתור העומדת בחזית "הקרב למען בריטניה", לצד שורה של להקות אחרות. הכתבה עוצבה בשיק לאומי תוך שימוש באיקונוגרפיה של מלחמת העולם השנייה. אם מגזיני המוזיקה הבריטיים הוקיעו את מוריסי וקראו לו לאומן וגזען כי התעטף בדגל אנגליה בהופעה זמן לא רב לפני כן, ב־1993 אף אחד כבר לא זכר זאת.

ניצחון המוזיקה הבריטית

הרוק הבריטי החדש היה גדוש בלאומיות גאה, בטקסטים שעוסקים ביומיום האנגלי ובנוסטלגיה לילדות בריטית בשנות ה־60 וה־70 ובזמרים השרים במבטאים בריטיים אזוריים. הלהקות הללו הושפעו מלהקות בריטיות ומאופנה בריטית מהעשורים הקודמים וציטטו קולנוע, טלוויזיה וספרים בריטיים. עיתונות הפופ הבריטית קראה לזה בריטפופ - וזה היה הדבר הבא.

אם סווייד הייתה ממבשרי הגל, הלהקות המובילות שלו היו בלר, אואזיס, פאלפ ואלסטיקה - להקתה של ג'סטין פרישמן, האקסית המיתולוגית של אנדרסון, שגם ניגנה בסווייד בגלגול מוקדם שלה. פרישמן עזבה את אנדרסון בזמנו בשביל דיימון אלברן, סולן להקת בלר, במה שהיה הסיפור הרכילותי החם ביותר של עולם הבריטפופ. בלר ואואזיס לקחו את הבריטפופ לכיוון אחר מזה של סווייד. אם סווייד הייתה אומנותית, גלאמית ואנדרוגינית, להקות הבריטפופ החדשות לקחו את הז'אנר לכיוון הרבה יותר עממי ובהמי של בירה וכדורגל.

היות שאין דבר שמעורר פטריוטיזם בבריטי יותר מאשר בירה וכדורגל, ללהקות הבריטפופ החדשות לא הייתה שום בעיה לנופף בדגל. אם את ברט אנדרסון הציבו על השער של "סלקט" על רקע היוניון ג'ק בפוטושופ, נואל גלאגר מאואזיס כבר ניגן בגיטרה שהדגל מודפס עליה. באמצע שנות ה־90 לנופף בדגל הבריטי כבר לא נחשב לאקט לאומני, כפי שהיה בשנות ה־80, שבהן עלתה המפלגה הלאומית הבריטית שזוהתה עם פאשיזם, גזענות וניאו־נאציזם. בשנות ה־90 סוג חדש ולגיטימי של פטריוטיזם בריטי נולד. ההתאבדות של קורט קוביין, סולן להקת נירוונה האמריקאית, באפריל 1994, סימלה את ניצחון המוזיקה הבריטית. הגראנג' נגמר - הבריטפופ השתלט.



האופטימיות הבריטית החדשה הייתה מלווה לא רק בפסקול חדש, אלא באה לידי ביטוי גם בקולנוע, באומנות ובאופנה. כל תוצר תרבותי שהדיף ריח של פיש אנד צ'יפס מיד כבש את העולם. הדוגמנית הצעירה קייט מוס ומעצב האופנה הצעיר אלכסנדר מקווין - שניהם מפרברי לונדון - כבשו את עולם האופנה העולמי. הסרט הקטן "טריינספוטינג" על חבורה של נרקומנים סקוטים הפך לסנסציה עולמית. הצלחת הבריטפופ, ותנועת "קול בריטניה" שהיא הייתה חלק ממנה, כמו גם הזמינות הגדולה של הקוקאין, הכניסו את בריטניה לאופוריה מוחלטת, שחדרה גם למפלגת הלייבור.

במאי 1997 ניצחה הניו לייבור בבחירות באנגליה. טוני בלייר הגיע לדאונינג 10, ומפלגת הלייבור "חזרה הביתה", כלשונו, לאחר 18 שנים שבהן שלטו השמרנים במדינה. עד אז הבריטפופ כז'אנר כבר גמר את הסוס, ומהר מאוד האופוריה התחלפה באכזבה עמוקה.

ב־1997 סווייד עדיין רכבה על ההצלחה של אלבומה השלישי, “Coming Up", שיצא שנה קודם לכן והוליד שורה של להיטים כמו “Trash", "Beautiful Ones" ו"Saturday Night". הלהקה הופיעה כאחד משלושת המופעים המרכזיים בפסטיבל רדינג באותה שנה, לצד שתי להקות בלתי־בריטפופיות בעליל: המאניק סטריט פריצ'רז ומטאליקה. אבל הסוף של סווייד היה קרוב. אנדרסון התמכר לקראק ולהרואין, ואחרי שני אלבומים נוספים ולא מוצלחים, הלהקה התפרקה.

רעיון משוגע, שחצני ונפלא

עשור חלף מאז הפירוק של סווייד ב־2003, עד שאנדרסון ובאטלר דיברו ביניהם לראשונה. הם השלימו ואפילו הקימו הרכב חדש בשם The Tears, ששרד שנתיים, והוציאו אלבום אחד בשם “Here Come the Tears". אנדרסון גם הוציא ארבעה אלבומי סולו.

כיום הוא מתגורר בכפר במחוז סאמרסט בדרום־מערב אנגליה עם אשתו הנטורופתית, עם בנה הטינאייג'ר ועם בנם המשותף בן ה־7. אנדרסון מחזיק גם בדירה נוספת בלונדון. ובתשע השנים האחרונות הוא שוב סולנה של סווייד.

איחודים, מטבעם, הם פורמט קצת חשוד. בכל פעם שלהקה מן העבר מתאחדת להופעות, קשה שלא לתהות על המניע. בין שהמניע הוא כלכלי גרידא ובין שהוא קשור לנוסטלגיה ולגעגועים לימי התהילה, יש בזה משהו קצת עצוב, שבדרך כלל אין לו קשר ללהט היצירתי של הסיבוב הראשון. השאלות הללו עלו גם כשבסוף 2009 - כמעט שבע שנים אחרי שהתפרקו - התחילו להסתובב שמועות שסווייד מנגנים שוב יחד. הם הבהירו שהם בסך הכל עושים חזרות להופעה חד־פעמית שהסכימו לעשות כי מדובר באירוע צדקה למלחמה בסרטן.

אותה הופעה חד־פעמית - הופעת איחוד מכובדת ומתוקשרת שהתקיימה ברויאל אלברט הול בלונדון במרץ 2010 - הייתה כל כך מוצלחת, וחברי הלהקה כל כך נהנו ממנה, עד שהם החליטו להמשיך ממנה לעוד הופעה, ולעוד אחת, שהפכו לסיבוב הופעות איחוד.

בסוף אותה שנה הם הוציאו אוסף סינגלים כפול ונתנו את ההופעה הגדולה ביותר שלהם אי־פעם ב־O2 ארינה בלונדון - אולם המאכלס 20 אלף איש. "הופענו באלברט הול כשחזרנו וחשבנו - לאן נמשיך מכאן? אנחנו לא יכולים להוריד הילוך, אז מישהו הציע את ה־O2 והרעיון נשמע מספיק משוגע, שחצני ונפלא בשביל שנעשה זאת", צוטט אנדרסון ב"NME" מיד אחרי ההופעה. כשנשאל אם הוא צופה לסווייד עתיד, ענה: "המנטרה שלנו במהלך סיבוב ההופעות הייתה לשמור שהוא יהיה מיוחד בכל יום מחדש. אז בעוד כמה ימים נתיישב ונחליט מה אנחנו רוצים לעשות בשנה הבאה, אם בכלל".



רצה אלוהי הבריטפופ, וסווייד החליטו להמשיך. עבר כמעט עשור מאז שהם התאחדו והם עדיין איתנו. במהלך התקופה הם הוציאו שלושה אלבומים חדשים. האחרון שבהם, “The Blue Hour", אלבום האולפן השמיני, יצא לפני שנה בדיוק. האלבום עוסק במעבר של אנדרסון מהעיר לכפר, והוא מארח בו את בנו הקטן לדיאלוג על חפירה בגינה כדי להוציא את השרידים של ציפור מתה שהם הטמינו בה (לאנדרסון תמיד הייתה משיכה למורבידי).

האלבום האפל והניסיוני יחסית לא דגדג את המצעדים באמריקה. באנגליה הוא הגיע למקום החמישי במצעד האלבומים, שזה המקום הכי גבוה שהם הגיעו אליו מאז האיחוד. עברו 20 שנה מאז הגיע האלבום שלהם לראש המצעד בארצם, אבל סווייד תמיד התבססו על קהל נאמן יותר מאשר על הצלחה במצעדים. אפילו הלהיט הכי גדול שלהם אי־פעם, “Trash" מ־1996, הגיע רק למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי, כשרובי ויליאמס והספייס גירלס עקפו אותו בדרך לפסגה.

אבל כמובן שקיים הבדל תהומי בין המקום של סווייד בתרבות היום לעומת המקום שהיה לה בשנות ה־90. כיום סווייד היא להקת רוק מוערכת, שמוציאה אלבומים עבור מעריציה הנאמנים ומבקרי המוזיקה - אז היא הייתה שיא המיינסטרים. בניינטיז כולם דיברו על סווייד, גם מחוץ לחוגי חובבי המוזיקה. לפחות באנגליה, כל נפיחה של אנדרסון זכתה בשנות ה־90 להדים בתקשורת.

"אני מניח שאני מתגעגע לכוח המשיכה שחשיפה במיינסטרים יכולה להעניק לך", הודה אנדרסון בראיון ל"ספקטייטור", כשנשאל אם הוא מתגעגע לסטטוס של כוכב שהיה לו בצעירותו. "אני מבכה את העובדה שכיום זה לא משנה אם נכתוב את השיר הטוב ביותר שכתבנו בחיינו או נקליט את האלבום הטוב ביותר שהקלטנו בחיינו. פשוט לא יהיה לו אותו כוח המשיכה שהיה לו בשנות ה־90. הוא פשוט לא יגיע לכל כך הרבה אנשים, לא יצליח עד כדי כך, וכבר לא תהיה לו אותה תהודה תרבותית".


...