"אח פגישה, אח פגישה שכזאת! זה רק פעם בשניים דורות, מה נשמע? איך הולך? אהלן! זה את זה לא ראינו מזמן! כי תמיד, כשפלמ"חניק נפגש עם חבר - יחרביתק! בלב משהו מתעורר. משהו מתעורר והומה מבפנים, ושיחה מתחילה על אותם עניינים". מילים אלו מהשיר "הפגישה", שכתב חיים חפר בזמן מלחמת השחרור והפכו להיות אחד הלהיטים הגדולים של להקת הצ'יזבטרון, הדהדו בראשי כשזכיתי בשנה האחרונה לפגוש את שרידי הצ'יזבטרון האחרונים שנותרו בחיים: נעמי פולני, רבקה'לה קרמר ושלמה בר־שביט.

נפגשנו בבוקר קיצי בבית הקפה של תיאטרון הבימה בתל אביב, הבית השני של בר־שביט, שנחשב לאחד מוותיקי שחקני ישראל. בשנים האחרונות נהג בר־שביט לפקוד את בית הקפה הזה מדי בוקר, כשמדי שבוע נהגו קרמר ופולני לבקרו בקפה זה ולהעלות חוויות מימיהם בפלמ"ח.

שלמה בר שביט, נעמי פולני, רבקה'לה קרמר, דודי פטימר. צלם : דודי פטימרשלמה בר שביט, נעמי פולני, רבקה'לה קרמר, דודי פטימר. צלם : דודי פטימר

"אני אוהב את השקט ואת האווירה של האנשים פה", אמר לי אז בר־שביט. "הבימה תמיד הייתה בית עבורי, ואני יודע שלא נשאר לי הרבה זמן, אבל זה המקום שכיף לי לבלות בו כיום בגילי המופלג".

לא הגעתי לצורך ראיון מתוכנן באותו בוקר. שמוליק בילו ("חלב ודבש"), חברי הטוב, החליט שהגיע הזמן שאפגוש ואתעד את החבר'ה האחרונים שנותרו מהצ'יזבטרון, ולהצעה כזו לא יכולתי לסרב. "מה אתה עושה בחיים?", שאל אותי בר־שביט לאחר לחיצת יד חזקה, וכשבילו סיפר לו לפני שהספקתי, אמר: "חשוב שישמרו את התרבות שלנו, אתה חושב שבעוד כמה שנים יזכרו את הצ'יזבטרון ואת מה ששרנו?", השבתי בחיוב למרות שבלבי הטלתי ספק.

"זה לא היה פשוט אז להיות בלהקה צבאית", אמר בר־שביט באותו פאנל. "תחשוב שאתה מופיע בפני חיילים ומבדר אותם רגע לפני שהם יוצאים לקרב ולא בטוח שיחזרו ממנו בחיים, בעוד שאתה לא באמת מסכן את חייך ולא עומד בקרב. זאת הייתה תחושה מוזרה. לפעמים זה גרם לי לאי־נעימות ומבוכה, אבל זה היה חלק מהמקצוע, ובאותו רגע הבנתי איזה כוח יש למשחק ליצור עולם מקביל לרגע".


שלמה בר שביט. צלם : יוסי אלונישלמה בר שביט. צלם : יוסי אלוני


הפעם האחרונה שפגשתי את בר־שביט קרתה ממש לאחרונה וללא תיאום מראש. קבעתי פגישה עם הזמר הוותיק רן אלירן, שחי בארצות הברית, שוב בקפה של תיאטרון הבימה. בזמן שהמתנתי לו, ראיתי את בר־שביט כהרגלו יושב בבית הקפה. ניגשתי אליו, הזכרתי לו את המפגש הקודם עם פולני וקרמר, והוא הזמין אותי לשבת לידו ולשוחח. השיחה הייתה בעיקר על הצ'יזבטרון, ועל נושא אחד שהוא העלה ולא עוזב אותי מאז קבלת הבשורה על פטירתו: המוות.

"אי אפשר לדעת מתי המוות יבוא ולא צריך להתכונן אליו או לחשוב עליו", אמר במה שהפכה להיות השיחה האחרונה בינינו. "צריך פשוט להודות על כל יום שקמים בבוקר, רואים את השמש ומחייכים".

"שלמה בר־שביט זה הבן אדם שעבר את התחנות הכי קשות בעולם ולקח את הצער והכאב שספג ותרגם אותם למשחק שלו", אומר חברו השחקן יואל ליבה, מנהל הפרויקטים של אמ"י. "בכך הפך להיות אחד ממלכי המלכים של הבמה הישראלית. הוא ידע לשחק כל תפקיד, דרמטי וקומי, בצורה יוצאת מן הכלל, ושיחק מאות תפקידים שהפכו אותו לאחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים".

יותר מ־260 תפקידים

ואכן, ילדותו של בר־שביט לא הייתה סוגה בשושנים. הוא נולד בשכונת שערי צדק בירושלים בשם שלמה פרידמן ב־7 בדצמבר 1928. בהיותו בן ארבע התגרשו הוריו ושלחו אותו לגדול בקיבוצים

שונים, שם, כדברי חברו השחקן ואיש הרדיו הוותיק, שמואל שי, גילה את חיידק הבמה. "הנחיתי הרבה ערבי ראיונות שבהם אירחתי את שלוימ'לה, שהיה חבר קרוב שלי", מספר שי. "תמיד השאלה הראשונה שהוא ביקש ממני לשאול אותו הייתה: 'למה החלטת להיות שחקן?'. התשובה שלו לא הותירה אף אדם בקהל אדיש: בקיבוץ עשו פעם אחת הצגה ואמרו לו שהוא צריך לגלם חולה עם חום. ביקשו ממנו לשכב במיטה ולדמות שיחה שלו, כשליד מיטת חוליו אביו ואמו כביכול באים לבדוק לשלומו. בגלל שלא היה תסריט, הוא היה צריך להמציא משפטים מעצמו וחשב לעצמו: 'מה ילד עם חום צועק?', ואז הוא צעק: 'שריפה! שריפה!'. הוא היה כל כך אמין שכל הקיבוץ עזב את חדר האוכל שבו נערכה ההצגה, וכולם רצו למקלטים. אחרי זה הוא שאל את המדריך בקיבוץ: 'זה תיאטרון?', המדריך השיב שכן, ואז הוא אמר לעצמו: 'אם כך, אני רוצה להיות שחקן!'. אגב, הוא היה מספר הסיפורים הכי טוב בארץ".

בשנת 1947, בהיותו בן 19, עבר בר־שביט לתל אביב ולמד בסטודיו הדרמטי למשחק של תיאטרון הבימה בהדרכת צבי פרידלנד. תפקידו הראשון בתיאטרון היה בתור גידם בהצגה "יום ולילה". בשנת 1948 התגייס לצבא ושירת כאמור בלהקת הצ'יזבטרון, להקת הזמר הפופולרית של הפלמ"ח. שם שירת כאמור לצד פולני, קרמר, שייקה אופיר, גדעון זינגר ויואל זילברג. בין השירים ששר עם הלהקה: "היי הג'יפ", "שיר הרעות", "הפרוטה והירח", "מוטי" ו"היו זמנים".

שלמה בר שביט. צלם : אלי דסהשלמה בר שביט. צלם : אלי דסה


"כבר בלהקה ידענו ששלוימ'לה הוא אחד השחקנים המוכשרים שקמו פה בארץ", סיפרה קרמר באותו מפגש של חברי הצ'יזבטרון, "הוא היה חבר נאמן ודמות שכולנו אהבנו והערצנו. היה איזה קסם בצ'יזבטרון בכך שכולנו גדלנו יחד ונשארנו בקשר הדוק לאורך השנים. היינו אחים לנשק ולזמר בלהקה, ושום דבר לא שינה את הכבוד וההערכה של חברי הלהקה זה לזה".

"אגלה לך סיפור מעניין על שלוימ'לה", אומרת השחקנית שושיק שני. "בסוף שנות ה־40, כשהוא היה בצ'יזבטרון, אריק (לביא) היה בלהקת 'הכרמל', שתי להקות מתחרות. זה לא מנע משניהם להפוך לחברים קרובים ושלוימ'לה פעם אמר לאריק, ששם משפחתו עד אז היה אינזלסבכר, שהוא חייב לשנות את השם שלו לשם במה יותר ישראלי. כיוון שלאריק הייתה אז בלורית וכיוון שהוא כבר שינה את שמו הפרטי מליאו ל'אריה', שלוימ'לה הגה את השם 'לביא', ומאז אותו רגע ליאו אינזלסבכר הפך לאריק לביא. הוא היה איש משכמו ומעלה".

עם שחרורו מהצ'יזבטרון, פנה בר־שביט לקריירת המשחק המפוארת שלו בהבימה, שבה שבר שיא כשגילם למעלה מ־260 תפקידים שונים. בין ההצגות שבהן השתתף בהבימה היו "בערבות הנגב", "בני ערובה", "אותלו", "פר גינט", "המלך ליר", "איי לייק מייק", "בגדי המלך", "ריצ'רד השלישי" ועוד רבות.

"שלמה בר־שביט היה הבימה, והבימה היה שלמה בר־שביט", אומרת השחקנית ליא קניג ששיחקה בעשרות תפקידים לצדו. "הוא היה שחקן טוב מאוד והיינו בקשר הדוק מהרגע שהגעתי להבימה. היינו פרטנרים צמודים. שיחקנו ביחד, צחקנו ביחד, בכינו ביחד. לצערי, בשנים האחרונות הוא חלה, אבל היה מאוד צלול עד הרגע האחרון. תמיד התעניין מה אני עושה ואיך אני עובדת. הוא חי את הבמה ואת המשחק".



"הוא היה שותף נהדר, שיחקנו זה לצד זה, והיינו יחד 45 שנה בהבימה", מספרת השחקנית מרים זוהר. "הוא היה שחקן מוכשר ויוצא דופן, גם ניהל לתקופת מה את הבימה, דאג לכל השחקנים וטיפח דור חדש. הוא ידע ליהנות מהחיים ולטרוף כל רגע בהנאה אמיתית. הוא המשיך להופיע עד הרגע האחרון. הוא יחסר לי מאוד, אבל אלה החיים".

לצד תפקידיו בהבימה, שיחק בר־שביט גם בתיאטרון הקאמרי, בתיאטרון של גיורא גודיק ובתיאטרון בית ליסין. בשנות ה־50, ה־60 וה־70 הוא כיכב בכמה ממחזות הזמר הפופולריים בארץ, בהם "אירמה לה דוס", "כנר על הגג", "גבירתי הנאווה", "סיפור הפרברים" ו"קזבלן", שבו גילם את תפקידו של יאנוש הסנדלר ("גולש"), אויבו של קזבלן.

"שלוימ'לה ,שגילם במחזמר 'קזבלן' את שנוא נפשי, היה לאורך שנות דור מאהובי נפשי הגדולים ביותר", מספר יהורם גאון שגילם את דמותו של קזבלן. "מותו הוא אבידה גדולה לתיאטרון העברי. לא היה כמותו ולא יהיה".
 



"אני זוכר שכששלוימ'לה גילם ב'קזבלן' את התפקיד של גולש ההונגרי המניאק שהלשין על קזבלן, הקהל האמין שהוא באמת מניאק", מספר שמואל שי. "באחת ההופעות של ההצגה בלוד, איימו עליו אנשים מהקהל שכשהוא יצא, הם יהרגו אותו. בסופו של דבר הנהלת ההצגה שלחה את שלוימ'לה אל ביתו בתוך ניידת, וכל השכנים לא הבינו למה מביאים אותו בניידת הביתה. הוא היה כל כך אמין. אגב, פעם אחת הוא שיחק את ד"ר מנגלה בהצגה על השואה, ואיזה ניצול שואה איים לרצוח אותו כי האמין שהוא באמת מנגלה".

"איש שהוא ותאטרון הם אחד", אומר ששון גבאי. "שלמה הוא מאחרוני דור המייסדים של הבימה. הוא והבימה היו למילים נרדפות. הבימה היה הבית הראשון שלו. צמח וגדל בהבימה ויצק מים לרגלי דור הנפילים ואחכ היה מבכירי השחקנים והיה אף מנהל בתקופה מסוימת.הקריירה שלו היתה עשירה מלאה ומגוונת. יצא לי לשחק איתו בהבימה ובסדרה פולישוק. אהבתי לשחק איתו. שחקן מעולה ומקצוען לעילא שהתמסר למקצוע טוטאלית. אדם חריף, חד מלא וגדוש הומור וסיפורים על תאטרון ועל חוויותיו. מפגש אקראי איתו היה הופך מיד מופע סטנד אפ משעשע. הצורך שלו באהבת המאזין והקהל היה חלק מחייו. נהניתי לעבוד איתו ולהכיר אותו. אם יש תאטרון למעלה אני בטוח שהוא וניסים עזיקרי כבר מופיעים שם. יהיה זכרו ברוך".

רגע קוסמי

בר־שביט כיכב גם בקולנוע הישראלי בסרטים כמו "הבו בנות לאילת", הירושה", "פובידיליה", "לופו" ו"נס בעיירה", בתסכיתי ובתוכניות רדיו ("תעלת בלאומילך"), בתוכניות טלוויזיה ("פולישוק"), ובסרטים שבהם שימש כמדובב ("על כלבים וגנבים", "מלך האריות", "הארי פוטר").

"הוא טיפח דורות על גבי דורות של שחקנים", מספר ליבה. "הוא היה מורי ורבי ולקח אותי כשחקן צעיר להבימה. הרבה שחקנים חייבים לו את הקריירה שלהם ואת ההצלחה שלהם. הוא היה בית ספר של איש אחד למקצועות הבמה".

לאורך השנים זכה בר־שביט בשלל פרסים על פועלו: בשנת 1999 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. בשנת 2002 זכה לתואר יקיר העיר תל אביב. בשנת 2012 הוכתר על ידי אוניברסיטת בר־אילן בתואר "דוקטור לשם כבוד".

לפני כשנה נערך בהבימה מופע מחווה לרגל יום הולדתו ה־90, ושמואל שי נזכר ברגע מרומם רוח: "אני הנחיתי את המופע הזה, ושלמה הגיע כשהוא מרותק לכיסא גלגלים ולא בשיא בריאותו. הוא לא הרבה לדבר, אבל כשהזמנתי אותו לעלות לבמה ולספר סיפור, הוא פתאום נפתח וקרע את הקהל מצחוק. הבמה החזירה אותו לחיים. זה היה רגע קוסמי של ממש. הוא היה שחקן שבא פעם בדור".

בר־שביט נפטר לאחר שלקה בדלקת ריאות לפני כשבועיים, והותיר אחריו את אשתו דיתה, בנו בן ושתי בנותיו, מיכל ואיה.

"שלוימ'לה, אשתי יונה אליאן ואני הופענו באינספור מופעים שבהם יונה ושלוימ'לה דיברו על תיאטרון ואני שרתי", נזכר ששי קשת, "שלוימ'לה הוא מספר הסיפורים הכי טוב ששמעתי מעודי. יכולתי לשבת ולשמוע את אותו הסיפור אינספור פעמים, ואף פעם הוא לא היה נשמע אותו הדבר או פחות טוב. לעתים מצחיק, לעתים עצוב ולעתים מרגש. לשלוימ'לה היה חוש הומור מושחז, ביקורתי ומדויק. הוא היה שחקן מדהים, בעל יכולות קומיות ודרמטיות, והפגישות איתו תמיד היו מרתקות ובעלות השראה. העולם יהיה פחות מעניין בלעדיו". ד