נפגשנו בבוקר קיצי בבית הקפה של תיאטרון הבימה בתל אביב, הבית השני של בר־שביט, שנחשב לאחד מוותיקי שחקני ישראל. בשנים האחרונות נהג בר־שביט לפקוד את בית הקפה הזה מדי בוקר, כשמדי שבוע נהגו קרמר ופולני לבקרו בקפה זה ולהעלות חוויות מימיהם בפלמ"ח.
"אני אוהב את השקט ואת האווירה של האנשים פה", אמר לי אז בר־שביט. "הבימה תמיד הייתה בית עבורי, ואני יודע שלא נשאר לי הרבה זמן, אבל זה המקום שכיף לי לבלות בו כיום בגילי המופלג".
לא הגעתי לצורך ראיון מתוכנן באותו בוקר. שמוליק בילו ("חלב ודבש"), חברי הטוב, החליט שהגיע הזמן שאפגוש ואתעד את החבר'ה האחרונים שנותרו מהצ'יזבטרון, ולהצעה כזו לא יכולתי לסרב. "מה אתה עושה בחיים?", שאל אותי בר־שביט לאחר לחיצת יד חזקה, וכשבילו סיפר לו לפני שהספקתי, אמר: "חשוב שישמרו את התרבות שלנו, אתה חושב שבעוד כמה שנים יזכרו את הצ'יזבטרון ואת מה ששרנו?", השבתי בחיוב למרות שבלבי הטלתי ספק.
"זה לא היה פשוט אז להיות בלהקה צבאית", אמר בר־שביט באותו פאנל. "תחשוב שאתה מופיע בפני חיילים ומבדר אותם רגע לפני שהם יוצאים לקרב ולא בטוח שיחזרו ממנו בחיים, בעוד שאתה לא באמת מסכן את חייך ולא עומד בקרב. זאת הייתה תחושה מוזרה. לפעמים זה גרם לי לאי־נעימות ומבוכה, אבל זה היה חלק מהמקצוע, ובאותו רגע הבנתי איזה כוח יש למשחק ליצור עולם מקביל לרגע".
התרעות פיקוד העורף