השבוע החולף ובוודאי גם השבוע שאחריו היו רוויי סינגלים חדשים של מיטב האמנים, מה שהפך לתחליף לאלבומי תחילת שנה (שכבר מזמן הפכו פאסה) ומגמת הסינגלים הזו הובילה השבוע בעיקר את אמני הפופ והים תיכונית להוציא סינגלים חדשים שאמורים ללוות אותנו בתקופת החגים. האם זה עבד? קשה לדעת, בייחוד כשמרבית השירים שיצאו השבוע (למעט אולי "שמש" של חנן בן ארי או "מה עשה לנו הזמן" של עדן מאירי) עתידים ליפול לנישת להיטי האינסטנט וחלקם אף צפויים להיקבר במסדרונות הרשתות החברתיות.

טראש פופ כמיטב המסורת שלהם, זיופים למכביר ותכלס טקסט מטופש, ילדותי וללא שום פואנטה – כל אלה מרכיבים את "תיקו תיקו", השיר החדש של בן זיני וטיילור ששוב מוכיחים שכל אחד יכול לשיר, גם אם אין לו קול או כישרון לכך.

השיר ממשיך בניסיון של השניים לייצר הרמוניות אך העובדה שהם לא נכנסים זה לקצב של השני ולא מסונכרנים בטונציה רק מזוויעה את ההנאה מהשיר שפזמונו: "אנחנו תיקו תיקו, אנחנו תיקו תיקו" ושאר הטקסט עוסק באבן נייר ומספריים. הלחן נשמע כמו שירי פופ סטנדרטיים ולא מחדש במיוחד.

נכון, הצמד פונה לנוער ולילדים, אבל גם הם לא טיפשים מספיק כדי לתפוס מבן זיני וטיילור זמרים או חלילה אמנים. מביכים.

אחרי שירו מהשבוע האחרון "הכל שקוף", מרגי ממשיך להפגיז שירים ומוציא את "אסור", שהפיק ג'וני גולדשטיין וממשיך את הקו הפופי המתקדם מאוד (אולי מתקדם מדי לארצנו הקטנטונת).

השיר החדש מציג אותו כרומנטיקן חסר תקנה, ואמנם כולל טקסט דביק וקיטשי אך הלחן המקורי, הלא קליט משמיעה ראשונה או שנייה (אבל מסקרן ומורכב) סוחף את המאזין להעמיק ולחשוב למה התכוון המזמר. ככה יוצרים פופ בישראל של 2019.

עידו מימון הוא אחד היוצרים המוכשרים ששמעתי בתקופה האחרונה. באלבום שיצר והפיק מוזיקלית (שני במספר עבורו) – "זיכרונות מהעתיד" הוא לוקח את הגרוב הסבנטיזי וממזג אותו בהיפ הופ, פופ וסול עכשוויםי ונע ונד בקו התפר הרב זמני הזה בצורה מדויקת, קלה לעיכול ומעולה.

הוא מתחיל את האלבום עם "ידיים באוויר" כשאחד מחלוצי הגרוב, המגיש, השדרן והזמר הוותיק יורם ארבל פותח אותו ומרים לשאנן סטריט להנחתה מלהיבה. המסיבה ממשיכה עם "הכל קורה" בשיתוף כהן ומושון, "לתפוס אותה" עם גיא מזיג שעושה דיסקו א-לה "הדורבנים", ב"סרטים" עם אלון עדר שמעתי לרגע את השפעותיו של שם טוב לוי מבצבצות וב"עד מחר" יש סימפול של יוני רכטר. עוד רגע מרגש היה ביצוע מופתי של חנן בן ארי ל"קרב יום".

יש באלבום כמה הפתעות: "יא סאטר" שמחזיר למחוזות המזרח עם קולו של הפייטן אמיל זריהן, "עדיין", היפ הופ בועט בשיתוף נצ'י נצ', שקל ושמואל יוסף, "רומנטיקה" שזו ההקלטה האחרונה של אופירה יוספי ז"ל וגרסה עכשווית של "חומוס מטמטם", משירי הראפ הראשונים בישראל של נייג'ל האדמו"ר (מתחילת שנות ה-90).

הדבר היחיד שפחות דיבר אליי באלבום זו הגרסה החותמת את האלבום ל"צאי אל החלון" של אייל גולן ואתניקס שדי חירבה את השיר לטעמי ולא סיימה את האלבום עם טעם של עוד, בייחוד לאור חוסר הרגש הווקאלי.

עם זאת, רוב האלבום הוא ממתק מוזיקלי של ממש שחובבי מוזיקה משלל קשתות הז'אנרים ימצאו בו עניין ואף הנאה.




אין זה סוד שעופר לוי הוא אחד הווקאליסטים המשובחים והטובים במחוזותינו ולכן התרגשתי לשמוע את שירו החדש – "סוף היום".

בניגוד לשירים אחרים שלו, לוי ניגש הפעם לשיר הזה מצניעות וללא הרצון להפגיז עם עוצמות קוליות בומבסטיות אלא שר בקלות בטון נמוך (וזה קשה מאד לזמר כמו לוי) ולא "התחרע" בפזמון, ודווקא הגישה הזו, הכנה ומלאת הרגש שמתמזגת בטקסט ולחן של אב לבנו – יוצרת שיר ערש נפלא. חשוב לציין כי מי שהפיק מוזיקלית את השיר הוא ירון בכר, מי שמלווה את לוי נאמנות בשנים האחרונות.







נסרין ממשיכה לשחרר שירי שיברון לב, בכי ודמעות שכבר הפכו למשעממים ונטולי עניין וגם ב"טיפה דמעות", הבלדה החדשה שלה אמנם מציגה אותה כזמרת נהדרת אך די נוסחתית, שבלונית וצפויה: בית שקט ופזמון מפוצץ וקורע לב עם טקסט בנאלי ובכייני מדי שכבר לא קוסם יותר מדי.

אם נסרין מעוניינת להישאר במפה המוזיקלית לאורך זמן, היא צריכה לחדש ולא למחזר את עצמה ואת השירים שלה כי פוטנציאל יש. אבל מה שעושים איתו זה כבר סיפור אחר.




התרגשתי השבוע לשמוע שיר חדש של יהורם גאון, פרי עטו של שותפו ליצירה בשנים האחרונות - עובדיה חממה. "ברגע קטן" במסגרת פרויקט "המדרשיר" של חממה מציג דואט יפהפה בין גאון לבין חממה. כל מילה נוספת שאכתוב מלבד לבקשכם להאזין לשיר- תהיה חטא.