שיתוף הפעולה בין השניים נסק בתחילת שנות ה־70, בימי הזוהר של להקת כוורת. בספטמבר 1976, כשהיו בשיא הצלחתם ולאחר ניסיון כושל לשחזר את ההצלחה בארצות הברית, החליטו סנדרסון, גוב ושאר חבריהם ללהקה להשאיר את המגפיים של ברוך בארון ולפרק את החבילה. הסיבה לפירוק, כפי שסיפרו חברי הלהקה בראיונות לתקשורת לאורך השנים, הייתה חילוקי דעות מקצועיים, עייפות החומר והרצון של כל אחד מהם להתפתח עצמאית בתעשיית המוזיקה.
ההילה שאפפה את כוורת ריחפה בעיקר מעל ראשו של סנדרסון, מנהיג ומייסד הלהקה, שכתב והלחין את מרבית שיריה. מיד עם פירוקה נאלץ להתמודד עם הציפיות הגדולות ממנו כאחד המוזיקאים המשפיעים והפופולריים של התקופה ולהמציא עצמו מחדש.
אבל הוא לא נתן ללחץ להשפיע עליו. סנדרסון לקח פסק זמן מפעילות מוזיקלית, ובשנה וחצי שחלפו מאז פירוק הלהקה התמקד בכתיבת ספרו הראשון ("נחירה פומבית"). לפרנסתו חלטר מעט בהקלטות ג'ינגלים (הבולט בהם היה "יוסף מלך השטיחים"), אך לא הקליט שירים חדשים.
"בשנתיים האלו כמעט שכחתי טעם במה", סיפר בראיון ליוסי חרסונסקי שהתפרסם ב"מעריב" ב–6 בפברואר 1979. "תחושת הבמה ירדה לתחתית המחשבות. אבל ההפסקה הייתה בריאה. חילופי חומרים טובים. התבוננתי בדברים במבט היקפי".
בסוף 1977, עם שובו לפעילות מוזיקלית רצופה, הפיק סנדרסון את תקליטם המצליח של יהונתן גפן ודיויד ברוזה "שיחות סלון" (שכלל להיטים כ"שיר אהבה בדואי", "יהיה טוב" ו"אי ירוק בים") ובמקביל הקליט מספר דמואים לארבעה שירים חדשים באנגלית: Elevator Girl Technically Impossible ,Tzippi Primo ו–Orange Juice, כשהוא חדור מוטיבציה להצליח מעבר לים.
מכיוון שחשב שהאנגלים יזכרו אותו לטובה בשל הופעתה של להקת כוורת באירוויזיון 1974, שנערך בברייטון ושבו הגיעה למקום השביעי עם "נתתי לה חיי", נסע סנדרסון ללונדון וניסה לעניין חברות תקליטים מקומיות בשירים שלו. לרוע מזלו, ניסיון זה עלה בתוהו והוא חזר לארץ בידיים ריקות.
בעוד סנדרסון יצא להרפתקת חיפוש עצמי קצרה, גוב הפך לאחד הסופר־סטארים הגדולים של ישראל: הוא ההשתתף בהרכב פרנסה טובה (עם יהודית רביץ ושמוליק בילו), שיחק בתיאטרון בסאטירה פוליטית של יהושע סובול ("גוג ומגוג שואו"), שר במופע ובתקליט הילדים המצליח "הכבש השישה עשר", שיחק בסרטי הפולחן "מסע אלונקות" ו"הלהקה", והקליט אלבום בכורה מצליח ("תקליט ראשון"), שכלל להיטים רבים כ"שלוש בלילה בעיר" (עמו השתתף בפסטיבל הזמר 1978), "העיקר זה הרומנטיקה", "בואי נישאר" ו"בלעדייך".
"תמיד היה לו ראש טוב לשמות", משחזר הסקסופוניסט מאיר שפייזר. "סנדרסון ניסה לעניין כמעט כל מפיק בארץ לקחת חסות על הלהקה, וכולם אמרו לו שזה רעיון נחמד אבל זה לא ילך כי זו לא כוורת. עד שהוא פנה לידידו הוותיק פשנל, שהיה גם הראשון להאמין בכוורת. פשנל השתכנע והתלהב מהרעיון ומהשירים, החליט לקחת את ההרכב תחת חסותו והשאר היסטוריה".
בדומה ללהקת כוורת, שכללה שבעה נגנים בהשראת להקת הרוק האמריקאית האחים אולמן, סנדרסון וגוב החליטו להמשיך בקונספט ואפילו להרחיבו. הם קיבצו הרכב בן תשעה משתתפים במטרה ליצור סאונד מוזיקלי עשיר. הרעיון היה שמלבד סנדרסון בגיטרה ובשירה וגוב בשירה ובתוף מרים (לעת הצורך), יתווספו ללהקה עוד קול גברי וקול נשי שיתמזגו בהרמוניה.
הראשון שהצטרף להרכב שהלך והתגבש היה הבסיסט והזמר מוטי דיכנה, יוצא צוות הווי סדנאי השריון, שליווה לאורך שנות ה–70 אומנים כמו אילנית, אריק איינשטיין וצביקה פיק. "במקרה שמעתי דרך חברים מוזיקאים שדני וגידי מקימים להקה חדשה ומחפשים בסיסט שיודע גם לשיר", הוא משחזר. "הגעתי לבית של סנדרסון לאודישן עם ספר של וודי אלן, שידעתי שהוא העריץ והתקבלתי. אולי בגלל הספר (צוחק)".
אחרי דיכנה הצטרף ללהקה הסקסופוניסט מאיר שפייזר, שניגן בשנות ה–70 בתזמורת חתונות עם אריק סיני האלמוני דאז, וליווה במועדוני המרכז אומנים כאילנית, עדנה גורן ומייק בורשטיין. "אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם דני סנדרסון וגידי גוב כאילו זה היה אתמול", הוא מפליג בזיכרונו. "הם באו לראות איזה פסנתרן בהופעה שבה ניגנתי, במועדון 'המערה' ביפו. הם לא היו מרוצים מהפסנתרן, אבל בהפסקה ניגשו אלי וסיפרו לי שהם חושבים להקים להקה חדשה וישמחו אם אצטרף. כמובן שידעתי על הצלחתם בלהקת כוורת, כך שהסכמתי מיד. למחרת הגעתי למשרד של פשנל בדיזנגוף כדי לעשות אודישן והתקבלתי. הייתי הראשון מנגני כלי הנשיפה שהצטרף ללהקה".
בעקבות שפייזר הצטרפו הפסנתרן דני פאר ז"ל, שהלך לעולמו השנה, יוצא להקת הנח"ל שעבד עם סנדרסון במופע "שיחות סלון"; ונגני כלי הנשיפה זיו בן וגרי רזניק. "עליתי לישראל ב–1978 ולא ידעתי כל כך עברית", אומר רזניק. "דני, שבמקרה שמע אותי מנגן באיזו הופעה במועדון, התלהב מהנגינה שלי ומחוש האלתור הטבעי וצירף אותי ללהקה".
אחרי שמצאו בסיסט, פסנתרן ונגני כלי הנשיפה, חיפשו גוב וסנדרסון מי שימלא את משבצת המתופף. מאיר פניגשטיין, המתופף של כוורת עבר להתגורר בארצות הברית, והיה צריך מישהו שיצליח להיכנס לנעליו הגדולות. אחרי לא מעט חיפושים ואודישנים מצאו השניים את שלמה חממי. "לפני שהצטרפתי לגזוז ניגנתי עם המון אומנים, ובראשם שלמה ארצי", מספר חממי. "ב–1978 ניגנתי במופע 'שלושים שנה ושיר'. בשלב מסוים נמאס לי לנגן את שירי המופע בכל ערב, זה שיעמם אותי אז החלטתי לעזוב. עד אז הייתי פסיבי בנוגע לעבודה, כלומר תמיד אומנים פנו אלי כדי שאעבוד אצלם ולא יזמתי פניות מעצמי לאומנים. אבל אז עוזי אסנר, חברי למופע 'שלושים שנה ושיר', סיפר לי שעומדת לקום להקה חדשה של סנדרסון וגוב. הוא אמר לי שהם מחפשים בנרות מתופף והפציר בי שאאזור אומץ לפנות אליהם. צלצלתי למפיק גדי אורון שעבד אצל פשנל באותה תקופה, וכשהוא שמע שאני פנוי ומחפש עבודה, הוא מיד זימן אותי לאודישן בגני התערוכה בתל אביב ביום למחרת. כשהגעתי לאודישן, סנדרסון נתן לי תווים לנגן. בדיעבד התברר לי כי היה מדובר בשירים של גזוז. לאחר כמה שעות הוא הודיע לי שהתקבלתי וזכיתי באחת החוויות המהנות בחיי. הייתי האחרון מהנגנים שהצטרף ללהקה".
לקראת סיום הרכבת הלהקה חיפש סנדרסון קול נשי שישלים את התמונה. כפי שסיפר בראיון לסמדר שיר ב"מעריב" ב–9 בפברואר 1979: "חיפשתי זמרת, כי מבחינה תיאטרלית חשוב היה לי להכניס לתמונה אלמנט שיהווה ניגוד גמור למסיבה שמארגנים הגברים שבחבורה". מי שהשלימה לבסוף את הפאזל הייתה מזי כהן בת ה–19.
"הייתי בין הנבחנים האחרונים בעצם, אולי האחרונה", מספרת כהן, שלאחרונה הוציאה שיר חדש, "סוף אוגוסט". "זמן קצר לפני שהשתחררתי מצוות הווי פיקוד מרכז הוזמנתי על ידי דני לאודישן. באתי ממש מוכנה עם הגיטריסט שלי ושרתי שירים של קרול קינג ואת 'שיר היונה' של נתנאלה. אני זוכרת שדני לימד אותי את אחד הקולות מ'כחול ים תיכון' של גזוז ושרתי לו את זה באודישן. בשלב מסוים דני שאל אותי אם אני יכולה לחקות את חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ועוד כמה זמרות ועשיתי את זה. בסוף עשינו קטע כזה של חיקויים שבו גידי שר שלום חנוך, ואני שרתי יהודית רביץ. כעבור שבוע הוא צלצל אלי ואמר: 'את שלנו, של להקת גזוז'. היה מקסים לעבוד במרתף של פשנל ז"ל".
"לפני שהצטרפתי ללהקה היו שמועות על כך שג'וזי כץ הייתה אמורה להיות הסולנית ושהיא כבר עשתה חזרות עם הלהקה", מוסיף דיכנה, "אבל אני לא יכול להתחייב על כך".
לאחר שהורכבה נבחרת נגנים ועם סנדרסון, גוב, דיכנה וכהן כזמרים, בדצמבר 1978 הושקה להקת גזוז באופן רשמי. באופן טבעי, האסוציאציה הראשונה שעולה בראש של כל מי שמאזין ללהקה היא כי מדובר בלהקת המשך לכוורת, הן בשל הליריקה הנונסנסית וההומוריסטית המתחכמת לעתים, הן בשל המערכונים בין השירים שהלמו את תבנית להקת הנח"ל והן בשל הלחנים המתקתקים עם הטאץ' הסנדרסוני הנודע.
למרות זאת, בניגוד לרוק המתקדם והניסיוני שאפיין את כוורת בשני אלבומיה האחרונים ("צפוף באוזן" ו"פוגי בפיתה"), בגזוז נמנע סנדרסון כמעט באופן מוחלט מניסיונות מוזיקליים מורכבים ושמר על אותו קו נוסחתי מוכר. במילים אחרות, הוא הלך על בטוח. "באותה תקופה לדני לא היה ניסיון רב בכתיבת פרטיטורות לכלי נשיפה, אז הוא הזמין את המוזיקאי והמעבד אילן מוכיח שיעשה זאת משמיעה", מגלה שפייזר, "זו הייתה חוויה נהדרת לעבוד עם שניהם על הסקשן של כלי הנשיפה, שהיה מאתגר במיוחד".
"החוויה שהכי זכורה לי מאותם ימים הייתה העבודה עם האנשים של להקת כוורת", משחזרת כהן. "זו הייתה חוויה נפלאה לראות את דני משתף אותנו, חברי הלהקה, במילים שחסרות לו בשירים ובדרך היצירה שלו. בחזרות הסופיות דני קרא לאנשים מבחוץ להיכנס לאולם, לצפות בנו ולהעביר ביקורת. למדתי מדני וגידי ומכל האנשים של גזוז המון, ואני עדיין לומדת".
עם פשנל כמפיק וסנדרסון כיוצר ראשי, נכנס ההרכב הטרי לאולפן ההקלטות התל אביבי "טריטון" ותוך שנה אחת, בהספק חסר תקדים, הצליח לשחרר שני אלבומים שכללו שירים שהפכו לקלאסיקות, בהם "תשע בכיכר", "היא לא תדע", "לכבוד הקיץ", "אמא ודני", "תה עושה סחרחורת", "חללית", "מילים יפות", "אה או" ו"רוני".
התרעות פיקוד העורף