כשדני סנדרסון וגידי גוב נפגשו לראשונה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה־60, הם לא העלו על דעתם שבעשור הבא יהפכו לצמד הבלתי מנוצח של המוזיקה הישראלית, יהיו לגרסת נונסנס מקומית של ג'ון לנון ופול מקרטני, ויתרמו לפסקול הישראלי ארסנל שירים שיצלחו את מבחן הזמן.



שיתוף הפעולה בין השניים נסק בתחילת שנות ה־70, בימי הזוהר של להקת כוורת. בספטמבר 1976, כשהיו בשיא הצלחתם ולאחר ניסיון כושל לשחזר את ההצלחה בארצות הברית, החליטו סנדרסון, גוב ושאר חבריהם ללהקה להשאיר את המגפיים של ברוך בארון ולפרק את החבילה. הסיבה לפירוק, כפי שסיפרו חברי הלהקה בראיונות לתקשורת לאורך השנים, הייתה חילוקי דעות מקצועיים, עייפות החומר והרצון של כל אחד מהם להתפתח עצמאית בתעשיית המוזיקה.



ההילה שאפפה את כוורת ריחפה בעיקר מעל ראשו של סנדרסון, מנהיג ומייסד הלהקה, שכתב והלחין את מרבית שיריה. מיד עם פירוקה נאלץ להתמודד עם הציפיות הגדולות ממנו כאחד המוזיקאים המשפיעים והפופולריים של התקופה ולהמציא עצמו מחדש.



אבל הוא לא נתן ללחץ להשפיע עליו. סנדרסון לקח פסק זמן מפעילות מוזיקלית, ובשנה וחצי שחלפו מאז פירוק הלהקה התמקד בכתיבת ספרו הראשון ("נחירה פומבית"). לפרנסתו חלטר מעט בהקלטות ג'ינגלים (הבולט בהם היה "יוסף מלך השטיחים"), אך לא הקליט שירים חדשים.



להקת כוורת שנת 1974. יח"צלהקת כוורת שנת 1974. יח"צ



"בשנתיים האלו כמעט שכחתי טעם במה", סיפר בראיון ליוסי חרסונסקי שהתפרסם ב"מעריב" ב–6 בפברואר 1979. "תחושת הבמה ירדה לתחתית המחשבות. אבל ההפסקה הייתה בריאה. חילופי חומרים טובים. התבוננתי בדברים במבט היקפי".



בסוף 1977, עם שובו לפעילות מוזיקלית רצופה, הפיק סנדרסון את תקליטם המצליח של יהונתן גפן ודיויד ברוזה "שיחות סלון" (שכלל להיטים כ"שיר אהבה בדואי", "יהיה טוב" ו"אי ירוק בים") ובמקביל הקליט מספר דמואים לארבעה שירים חדשים באנגלית: Elevator Girl Technically Impossible ,Tzippi Primo ו–Orange Juice, כשהוא חדור מוטיבציה להצליח מעבר לים.



מכיוון שחשב שהאנגלים יזכרו אותו לטובה בשל הופעתה של להקת כוורת באירוויזיון 1974, שנערך בברייטון ושבו הגיעה למקום השביעי עם "נתתי לה חיי", נסע סנדרסון ללונדון וניסה לעניין חברות תקליטים מקומיות בשירים שלו. לרוע מזלו, ניסיון זה עלה בתוהו והוא חזר לארץ בידיים ריקות.



בעוד סנדרסון יצא להרפתקת חיפוש עצמי קצרה, גוב הפך לאחד הסופר־סטארים הגדולים של ישראל: הוא ההשתתף בהרכב פרנסה טובה (עם יהודית רביץ ושמוליק בילו), שיחק בתיאטרון בסאטירה פוליטית של יהושע סובול ("גוג ומגוג שואו"), שר במופע ובתקליט הילדים המצליח "הכבש השישה עשר", שיחק בסרטי הפולחן "מסע אלונקות" ו"הלהקה", והקליט אלבום בכורה מצליח ("תקליט ראשון"), שכלל להיטים רבים כ"שלוש בלילה בעיר" (עמו השתתף בפסטיבל הזמר 1978), "העיקר זה הרומנטיקה", "בואי נישאר" ו"בלעדייך".



וודי אלן באודישן


בנובמבר 1978 פנה סנדרסון לגוב, חברו הוותיק, שעמו שמר על קשר חברי הדוק גם אחרי פירוק כוורת והציע לו לחזור לשתף פעולה בלהקה שכבר היה לה שם: "גזוז".



"תמיד היה לו ראש טוב לשמות", משחזר הסקסופוניסט מאיר שפייזר. "סנדרסון ניסה לעניין כמעט כל מפיק בארץ לקחת חסות על הלהקה, וכולם אמרו לו שזה רעיון נחמד אבל זה לא ילך כי זו לא כוורת. עד שהוא פנה לידידו הוותיק פשנל, שהיה גם הראשון להאמין בכוורת. פשנל השתכנע והתלהב מהרעיון ומהשירים, החליט לקחת את ההרכב תחת חסותו והשאר היסטוריה".



בדומה ללהקת כוורת, שכללה שבעה נגנים בהשראת להקת הרוק האמריקאית האחים אולמן, סנדרסון וגוב החליטו להמשיך בקונספט ואפילו להרחיבו. הם קיבצו הרכב בן תשעה משתתפים במטרה ליצור סאונד מוזיקלי עשיר. הרעיון היה שמלבד סנדרסון בגיטרה ובשירה וגוב בשירה ובתוף מרים (לעת הצורך), יתווספו ללהקה עוד קול גברי וקול נשי שיתמזגו בהרמוניה.



הראשון שהצטרף להרכב שהלך והתגבש היה הבסיסט והזמר מוטי דיכנה, יוצא צוות הווי סדנאי השריון, שליווה לאורך שנות ה–70 אומנים כמו אילנית, אריק איינשטיין וצביקה פיק. "במקרה שמעתי דרך חברים מוזיקאים שדני וגידי מקימים להקה חדשה ומחפשים בסיסט שיודע גם לשיר", הוא משחזר. "הגעתי לבית של סנדרסון לאודישן עם ספר של וודי אלן, שידעתי שהוא העריץ והתקבלתי. אולי בגלל הספר (צוחק)".





אחרי דיכנה הצטרף ללהקה הסקסופוניסט מאיר שפייזר, שניגן בשנות ה–70 בתזמורת חתונות עם אריק סיני האלמוני דאז, וליווה במועדוני המרכז אומנים כאילנית, עדנה גורן ומייק בורשטיין. "אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם דני סנדרסון וגידי גוב כאילו זה היה אתמול", הוא מפליג בזיכרונו. "הם באו לראות איזה פסנתרן בהופעה שבה ניגנתי, במועדון 'המערה' ביפו. הם לא היו מרוצים מהפסנתרן, אבל בהפסקה ניגשו אלי וסיפרו לי שהם חושבים להקים להקה חדשה וישמחו אם אצטרף. כמובן שידעתי על הצלחתם בלהקת כוורת, כך שהסכמתי מיד. למחרת הגעתי למשרד של פשנל בדיזנגוף כדי לעשות אודישן והתקבלתי. הייתי הראשון מנגני כלי הנשיפה שהצטרף ללהקה".



בעקבות שפייזר הצטרפו הפסנתרן דני פאר ז"ל, שהלך לעולמו השנה, יוצא להקת הנח"ל שעבד עם סנדרסון במופע "שיחות סלון"; ונגני כלי הנשיפה זיו בן וגרי רזניק. "עליתי לישראל ב–1978 ולא ידעתי כל כך עברית", אומר רזניק. "דני, שבמקרה שמע אותי מנגן באיזו הופעה במועדון, התלהב מהנגינה שלי ומחוש האלתור הטבעי וצירף אותי ללהקה".



להרכיב את הפאזל


אחרי שמצאו בסיסט, פסנתרן ונגני כלי הנשיפה, חיפשו גוב וסנדרסון מי שימלא את משבצת המתופף. מאיר פניגשטיין, המתופף של כוורת עבר להתגורר בארצות הברית, והיה צריך מישהו שיצליח להיכנס לנעליו הגדולות. אחרי לא מעט חיפושים ואודישנים מצאו השניים את שלמה חממי. "לפני שהצטרפתי לגזוז ניגנתי עם המון אומנים, ובראשם שלמה ארצי", מספר חממי. "ב–1978 ניגנתי במופע 'שלושים שנה ושיר'. בשלב מסוים נמאס לי לנגן את שירי המופע בכל ערב, זה שיעמם אותי אז החלטתי לעזוב. עד אז הייתי פסיבי בנוגע לעבודה, כלומר תמיד אומנים פנו אלי כדי שאעבוד אצלם ולא יזמתי פניות מעצמי לאומנים. אבל אז עוזי אסנר, חברי למופע 'שלושים שנה ושיר', סיפר לי שעומדת לקום להקה חדשה של סנדרסון וגוב. הוא אמר לי שהם מחפשים בנרות מתופף והפציר בי שאאזור אומץ לפנות אליהם. צלצלתי למפיק גדי אורון שעבד אצל פשנל באותה תקופה, וכשהוא שמע שאני פנוי ומחפש עבודה, הוא מיד זימן אותי לאודישן בגני התערוכה בתל אביב ביום למחרת. כשהגעתי לאודישן, סנדרסון נתן לי תווים לנגן. בדיעבד התברר לי כי היה מדובר בשירים של גזוז. לאחר כמה שעות הוא הודיע לי שהתקבלתי וזכיתי באחת החוויות המהנות בחיי. הייתי האחרון מהנגנים שהצטרף ללהקה".



לקראת סיום הרכבת הלהקה חיפש סנדרסון קול נשי שישלים את התמונה. כפי שסיפר בראיון לסמדר שיר ב"מעריב" ב–9 בפברואר 1979: "חיפשתי זמרת, כי מבחינה תיאטרלית חשוב היה לי להכניס לתמונה אלמנט שיהווה ניגוד גמור למסיבה שמארגנים הגברים שבחבורה". מי שהשלימה לבסוף את הפאזל הייתה מזי כהן בת ה–19.





"הייתי בין הנבחנים האחרונים בעצם, אולי האחרונה", מספרת כהן, שלאחרונה הוציאה שיר חדש, "סוף אוגוסט". "זמן קצר לפני שהשתחררתי מצוות הווי פיקוד מרכז הוזמנתי על ידי דני לאודישן. באתי ממש מוכנה עם הגיטריסט שלי ושרתי שירים של קרול קינג ואת 'שיר היונה' של נתנאלה. אני זוכרת שדני לימד אותי את אחד הקולות מ'כחול ים תיכון' של גזוז ושרתי לו את זה באודישן. בשלב מסוים דני שאל אותי אם אני יכולה לחקות את חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ועוד כמה זמרות ועשיתי את זה. בסוף עשינו קטע כזה של חיקויים שבו גידי שר שלום חנוך, ואני שרתי יהודית רביץ. כעבור שבוע הוא צלצל אלי ואמר: 'את שלנו, של להקת גזוז'. היה מקסים לעבוד במרתף של פשנל ז"ל".



"לפני שהצטרפתי ללהקה היו שמועות על כך שג'וזי כץ הייתה אמורה להיות הסולנית ושהיא כבר עשתה חזרות עם הלהקה", מוסיף דיכנה, "אבל אני לא יכול להתחייב על כך".



הולך על בטוח


לאחר שהורכבה נבחרת נגנים ועם סנדרסון, גוב, דיכנה וכהן כזמרים, בדצמבר 1978 הושקה להקת גזוז באופן רשמי. באופן טבעי, האסוציאציה הראשונה שעולה בראש של כל מי שמאזין ללהקה היא כי מדובר בלהקת המשך לכוורת, הן בשל הליריקה הנונסנסית וההומוריסטית המתחכמת לעתים, הן בשל המערכונים בין השירים שהלמו את תבנית להקת הנח"ל והן בשל הלחנים המתקתקים עם הטאץ' הסנדרסוני הנודע.



למרות זאת, בניגוד לרוק המתקדם והניסיוני שאפיין את כוורת בשני אלבומיה האחרונים ("צפוף באוזן" ו"פוגי בפיתה"), בגזוז נמנע סנדרסון כמעט באופן מוחלט מניסיונות מוזיקליים מורכבים ושמר על אותו קו נוסחתי מוכר. במילים אחרות, הוא הלך על בטוח. "באותה תקופה לדני לא היה ניסיון רב בכתיבת פרטיטורות לכלי נשיפה, אז הוא הזמין את המוזיקאי והמעבד אילן מוכיח שיעשה זאת משמיעה", מגלה שפייזר, "זו הייתה חוויה נהדרת לעבוד עם שניהם על הסקשן של כלי הנשיפה, שהיה מאתגר במיוחד".



"החוויה שהכי זכורה לי מאותם ימים הייתה העבודה עם האנשים של להקת כוורת", משחזרת כהן. "זו הייתה חוויה נפלאה לראות את דני משתף אותנו, חברי הלהקה, במילים שחסרות לו בשירים ובדרך היצירה שלו. בחזרות הסופיות דני קרא לאנשים מבחוץ להיכנס לאולם, לצפות בנו ולהעביר ביקורת. למדתי מדני וגידי ומכל האנשים של גזוז המון, ואני עדיין לומדת".



עם פשנל כמפיק וסנדרסון כיוצר ראשי, נכנס ההרכב הטרי לאולפן ההקלטות התל אביבי "טריטון" ותוך שנה אחת, בהספק חסר תקדים, הצליח לשחרר שני אלבומים שכללו שירים שהפכו לקלאסיקות, בהם "תשע בכיכר", "היא לא תדע", "לכבוד הקיץ", "אמא ודני", "תה עושה סחרחורת", "חללית", "מילים יפות", "אה או" ו"רוני".




"את השיר 'רוני', שבו יש לי סולו, הקלטנו שמונה פעמים", חושף דיכנה. "בסוף החלטנו לקחת את הטייק הראשון, שהיה הכי טוב. זו אחת הפעמים היחידות שהטייק הראשון התעלה על הבאים אחריו".

אותם דמואים שסנדרסון הקליט שנה קודם לכן ולא הצליח לעניין בהם מפיקים בריטים, הפכו בעברית לשירים המזוהים עם גזוז: Elevator Girl הפך ל"גוביינא", Technically Impossible הפך ל"תקלה מהתחלה" ו"ציפי פרימו" נותר כשהיה, רק שהטקסט תורגם על ידי סנדרסון לעברית.

"הייתה לנו בעיה בשיר 'היא התיישבה ליד פסנתר'", אומר חממי. "הייתי צריך מצילת 'היי האט' ותוף בס, אבל באולפנים היה רק סט תופים אחד לשני החדרים, ובחדר השני מתי כספי הקליט אלבום והשתמש בתופים. ניגשתי אליו וביקשתי רשות להשתמש בחלקים שהיו חסרים לי, אבל הוא היה צריך את תוף הבס. אז במקום התוף הקשתי עם הנעל על רצפת העץ וזה מה ששומעים בהקלטה. עד היום אף אחד לא עלה על זה".

הצלחת שירי הלהקה הובילה את פשנל להוציא את גזוז לסיבוב הופעות ארצי. "פשנל פחד שנתחיל עם ההופעות בתל אביב, אז הוא הביא אותנו להופעת ניסיון בקיבוץ ליד חדרה", אומר שפייזר. "לאחר שעשינו חזרות בקיבוץ, עלינו להופעה הראשונה שארכה כארבע שעות. הקהל נהנה אבל התעייף, זה היה ארוך מדי. אז צמצמנו לשעתיים מופע ואז לשעה וחצי, ורק אז התחלנו להופיע ברחבי הארץ".

"מכיוון שהייתי עולה חדש, לא הבנתי את ההוראות שסנדרסון נתן לי בזמן ההופעות ולא ידעתי מה הוא רוצה ממני", מגלה רזניק. "ותמיד כשלא הבנתי מה סנדרסון אומר לי, הוא וחברי הלהקה היו מתגלגלים מצחוק על הבמה והקטע הזה הפך לחלק בלתי נפרד מההווי של ההופעות. בדיעבד כיום זה מצחיק אותי, אבל אז לא הבנתי כל כך ממה הם צוחקים".

החוויה הכי זכורה לדיכנה מההופעות היא דווקא סוף ההופעה והחזרה הביתה. "הנהג שלנו היה אפרים, דודו של סנדרסון. דני נתן לו לנהוג כדי לחסוך כסף", הוא מספר. "עכשיו תבין, כל אחד מתשעת הנגנים גר בחור אחר בארץ: בצפון, בדרום, במרכז. נניח שסיימנו הופעה בשעה עשר בלילה, אז האחרון חזר הביתה בשעה שש בבוקר. זה היה סיוט".

עובדים בשכר מינימום

בעוד הלהקה בדרכים ושני תקליטיה נמכרים יחד בעשרות אלפי עותקים בזמן אמת, היא הייתה שותפה גם להיסטוריה ויזואלית: ב–27 באוקטובר 1979 הגה הבמאי דן בירון את הרעיון המהפכני ומלא התעוזה - לשדר לראשונה בטלוויזיה הישראלית מופע מוזיקלי עם מכשיר ה"אנטי מחיקון", שהמיר את השידורים בשחור־לבן לשידורים בצבע. עד אז השידורים היחידים שהועברו בצבע היו הסכם השלום עם מצרים ואירוויזיון 1979.

"על אף הרגע ההיסטורי, התוכנית שודרה כשכבר הלהקה הייתה על סף התפרקות", אומר דיכנה, "אבל העבודה על התוכנית והמערכונים היו חוויה יוצאת מהכלל, והייתה לנו הזכות להיות הלהקה הראשונה שהופיעה באחד משידורי הטלוויזיה הצבעוניים הראשונים בארץ".

באפריל 1980, לאחר שנה וחצי של פעילות והצלחה אומנותית - גזוז התפרקה.

"ההופעה האחרונה שלנו הייתה בקיבוץ, והיא נחלה כישלון מוחץ: הקהל שהגיע מילא את שתי השורות הראשונות, וכל שאר הכיסאות היו ריקים", נזכר שפייזר. "בסוף ההופעה פשנל אמר לנו: 'חבר'ה, אני לא פילנתרופ, ממחר תחפשו לכם עבודה חדשה' וכך הלהקה התפרקה".

דיכנה: "עבדנו בשכר מינימום, והשירים לא הצליחו בזמן אמת כמו שנהוג לחשוב, הלהקה זכתה לחיבוק תקשורתי אומנם, אבל לא הייתה הצלחה כלכלית כבירה. זו סיבה מספיק טובה לפירוק".

רזניק: "הלהקה הצליחה מאוד, אבל תחשוב על הלוגיסטיקה: תשעה נגנים ועוד שישה עובדי במה ותפאורה. לא היו מספיק במות גדולות בארץ שיכלו להכיל את כולנו וכמה אפשר להופיע באותו מקום בפני אותו קהל? זה שיעמם בשלב מסוים. כשפשנל ראה שהוא נכנס להפסדים, הוא פירק את העסק. אבל אני חושב שהסיבה העיקרית לפירוק הייתה כי מיצינו את העניין".



כהן: "אני באמת לא יודעת למה התפרקנו. מה שזכור לי זה שלקראת הסוף דני כבר עבד על המופע החדש של להקת דודה. עוד לפני שגזוז התפרקה, הצטרפתי ללהקת פרימיירה והתחלנו חזרות. כשזה כבר נגמר - ידעתי שנחזור מתישהו לבצע את השירים של גזוז, וכך קרה".

ב–1980 הקימו גוב וסנדרסון להקה נוספת, דודה, שהלכה על קו יותר רוקי ובועט מאשר הסגנון המתוק של גזוז וכוורת. היא סיפקה אומנם כמה להיטים ("לידיה הלוהטת", "אלף כבאים", "ערב אבוד", "שקט, שקט"), אך לא שחזרה את ההצלחה.

לאורך השנים ועד היום מופיעים סנדרסון, גוב וכהן על הבמות עם שירי כוורת, גזוז ודודה ולמעשה מוכיחים כי גם בשנת 2019, 40 שנה אחרי שנוסדה, מורשתה המוזיקלית של גזוז עומדת במבחן הזמן.

מזי, מה היה סוד הקסם של הלהקה?
כהן: "הקולות שלנו: שלי, של דני וגידי. השילוב הקולי הזה שעד היום נשאר. אנחנו מאוד אוהבים לשיר ביחד, ואני תמיד מתרגשת בהופעות עם דני וגידי כשאנחנו שרים את השירים של גזוז. בזמן אמת לא חשבתי שההרכב והשירים ייצרבו בתודעה ויחזיקו מעמד 40 שנה, גם לא שיערתי שילדים יבואו להופעות שלנו כיום ויאהבו את החומרים - אבל הייתה לי הרגשה כזו והאמנתי בכך".

"היו לנו שירים טובים שמדברים לכל הגילאים, שירים שעומדים במבחן הזמן", מוסיף דיכנה.

"זו הייתה עוד הברקה של דני סנדרסון", אומר שפייזר. "תשעה אנשים על הבמה עם שירים קליטים שהם תרבות נונסנס במיטבה".

יש סיכוי לאיחוד?
דיכנה: "לא נראה לי".

שפייזר: "לא יהיה קאמבק, כי גידי גוב עסוק".

כהן: "לא נראה לי, אבל אנחנו מופיעים יחד עם אותם השירים, וזה תענוג בדיוק כמו פעם".