היות סופרת בתחילת המאה ה־20 באנגליה הכפותה בכבלי הוויקטוריאניות, לא התממשה במסגרת המובן מאליו. נשים לא זכו לתארים אקדמיים, ולא הייתה להן זכות בחירה. נגבי הכותבת משתה את הסופרת וולף מן הים הגדול של המובן מאליו והציבה אותה בפשטות על החוף. דמות חשופה ולא מסתתרת, אישה לבדה, מתוארת בפשטות, כפי שהיא, מורכבת אך קלה להבנה בזכות אנושיותה. וולף של נגבי קרובה אל הקורא, ברורה, אחות גלויית פנים החותרת למימוש עצמי.
נגבי גילתה העזה בבחירת הגיבורה שלה ובפשטות נטולת היומרות שבה עיצבה את יומה. דומה שביקשה להישאר בכתיבתה סמוך לדשא בפארק האנגלי, קרוב לפני המדרכות הלונדוניות, שרגליה של וולף צעדו עליהן. הסגנון הרך, הבהיר, הנזהר מהגזמה גם ברגעים קשים לגיבורה, מעניק לוולף כבוד ועם זאת מקרב אותה עד נגיעה. נגבי לא כתבה את "וירג'יניה" בסגנון מאתגר כסגנונה של וולף עצמה. להפך, היא רחקה מניסוי כזה בחוכמה. בנינוחות ההגשה שלה היא מניחה לווירג'יניה, האישה והסופרת, להיגלות לצד הטקסטים היחידאיים שיצרה, ולאו דווקא בתוכם.
נגבי מעלה אל הדפים רגעים מחיי וולף, החל מהיותה פעוטה המתרחצת באמבטיה עם אחותה האהובה ונסה. השתיים יהיו לצמד לא נפרד לאורך חייהן, מתוך הערכה הדדית, שותפוֹת לתשוקה אמנותית. ונסה ציירה, וירג'יניה כתבה. שתיהן מרדו במוסכמות, נישאו בגיל מאוחר רק למי שאהבו באמת ובזו בשקט לדודותיהן הצדקניות. נגבי בונה את חיי וולף בשלושה ערוצים השזורים זה בזה: האישי, הכולל את יחסיה עם בני משפחתה ובמיוחד עם בעלה לנארד. היצירתי, המתמקד בהתנסותה המאומצת הראשונה לכתוב רומן. הערוץ האחרון, המר, עוסק בהפרעה הדו–קוטבית שממנה סבלה. ברקע פועמות שתי מלחמות עולם והישגים פמיניסטיים. הדיכאון יכריע לבסוף, אך נגבי לא מתעכבת שם. התאבדותה של וולף היא אירוע מזוג בהבלטה בתולדותיה הידועים, עד שאין לו מקום אלא במשפט אחד בעמוד האחרון: "היא ירדה אל הנהר הקרוב לבית (...), הכניסה אבנים לכיסי המעיל, נכנסה למים ושמה קץ לחייה".
מקום נרחב ומשמעותי מוענק ברומן לתהליך היווצרות האישיות האמנותית. נגבי משיקה את שלבי התפתחות היצירתיות למציאות החיים, וממחישה את האופן שבו הסופרת נעשית מודעת לתשוקתה העיקשת לכתוב ספרות. וירג'יניה יוצאת לטייל בחברת הכלב של אחותה. נגבי כותבת: "היא רצתה לאסוף את הרגעים והמראות והצלילים והריחות וקטעי השיחות ולהעביר אותם אל הנייר, כמו שמייבשים פרח וצבעו נשמר. (...) החיים נערמו כל כך מהר (...) היא ידעה שהמשימה הזאת, ללכוד את החיים, היא בלתי אפשרית, ואף על פי כן נטלה אותה על עצמה". והנה מדרגה לעלות בה אל הסגנון המרהיב של וולף, זרם התודעה הקולט ומעבד רשמים בו–זמנית, ממלל ברצף את שאינו רציף ואין לו מילים.
המגעים שלו עם ישראל התחילו בהיותו נער, ב–1969, כשהגיע לביקור אצל דודה בתל אביב. המבט מבחוץ, המאפשר ביקורתיות הומוריסטית, לקה מראש באהבת הארץ. קישקה בחר בישראל, ולפי הספר שלפנינו לא חדל מן הקשר הרגשי העמוק למקום הזה. כאן נישא, כאן הוליד שלושה בנים, כאן הוא למד ולימד ב"בצלאל", כאן חווה את הטרגדיות הישראליות הקולקטיביות. ב–13 בספטמבר 1993 הוא קורא בעיתון על חתימת הסכם אוסלו. הוא נוסע עם חברו איתן לבית לחם כדי לשתות בירה לכבוד האירוע האופטימי. השניים משוטטים בחוצות אפלים כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין. "מה עדיף", שואל איתן את קישקה, "שלום בלי בירה או בירה בלי שלום?".
התרעות פיקוד העורף