שבוע הבחירות הביא עימו לא מעט שירים פוליטיים וניסיונות לרכב על הגל הפוליטי, אך גם לא מעט שירי פופ טרנדיים של מיטב כוכבי הז'אנר. למעשה, אינפלציית שירי הפופ באה לידי ביטוי בכמה עשרות שירים עד אמצע השבוע (נכון לכתיבת שורות אלה) מתוכם ניסינו ללקט עבורכם את העיקר.

מאז השתתפותו ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" זכה יהונתן מרגי לכמה להיטי פופ מצליחים בראשם "הזוג הזה" ו"תני לי רגע", אבל כל אלה לא הכינו אותי כמאזין למיני האלבום החדש (והראשון) שלו – "מה יהיה".

ה-EP החדש עולה על כל ציפייה שהייתה לי ממרגי: הוא חצוף, שובב, נועז ועל אף שרוב השירים עוסקים ביחסים של בינו לבינה (שזה הקיטש בהתגלמותו), הלחנים, הביצוע והשירה שלו הם מקוריים וחדשניים, מקדימים את זמנם אפילו לאוזן ישראלית (כפי שציינתי במדור זה לא פעם) ואמנם לא קלים לעיכול בהאזנה ראשונה - אך ראויים להערכה ולשבח ולו בשל הוייב הצעיר והפראשי שחסר בפופ המקומי שסובל לאחרונה משבלוניות משוועת.

ההפקה המוזיקלית הדוקה ועשירה, הביטים לא נותנים רגע אחד של עייפות למאזין ולמעשה הטון הסקסי בביצוע של מרגי רק מוכיח שה-EP, כמו הזמר, לוהטים מתמיד נכון לתקופה זו.

השירים הנכללים ב-EP : "מה יהיה", "פלוס אחד", "מדגסקר", "הכל שקוף", "אסור" ו"זה הסוף שלנו".

 

אחד השירים החברתיים ביותר ששמעתי לאחרונה יצא השבוע לסטפן לגר – "מפיות". לגר לקח את ההווי והסטריאוטיפ של הישראלי המכוער: זה שרב מכות, זורק כסאות וגונב מגבות בחו"ל, ומצד שני גם את הסטריאוטיפ הישראלי האולטימטיבי: הבילויים, החברותא וההזדהות ההדדית ויוצר מזה שיר מחאה ביקורתי, אסלי וקולע.

הלחן תופס אתה אוזן משמיעה ראשונה והחצי עברית חצי פרסנאווית של לגר משתלבת היטב עם הדנ"א המוזיקלי הצפוי שלו, שאמנם נשמע טיפה שבלוני אך ללא ספק מדובר בלהיט פוטנציאלי מוצדק.




אחרי הלהיט "ניו וייב" (שבעיניי היה הכי טוב שלהן עד כה) משחררות בנות להקת "פורמולה" שיר נוסף בשיתוף פעולה עם "הוניגמן קידז" – "או לה לה", ממתק פופ נוסף מבית היוצר של ההרכב שיצרו נוי אייזן ויהל יצחק (שבעצמן היו צמד מוזיקלי בעבר).

השיר, קליט וקצבי, טבול בשיק המוזיקלי של הבנות שאמנם לא מוכיחות כישרון שירה יוצא מגדר הסטנדרטי, אבל מציגות פרפורמנס מרשים בקליפ ושרות שיר שתפור למידותיהן הקוליות המוגבלות ומספקות את הסחורה לקהלן: שיר טינאייג'רי עם פזמון גימיקי וצעיר נטול עומק ומשמעות. זה לא שיר שיש לו סיכוי לשרוד את מבחן הזמן או להיזכר בעוד חודש, אבל נכון לעכשיו ולרגע הוא מתאים מאוד.




לירון עמרם שהוציא בסוף שנה שעברה את אלבומו הראשון – "חלום ישן", חבק השבוע שיר חדש מאלבום שני שבדרך – "אל תגידי" שממשיך בכתב הדיאלוגי שבינו לבינה, וגם במשמעות הטקסטואלית שמאפיינת את שיריו של עמרם, אך הפעם נוטה יותר לכיוון הרוקנרול והFאנק החשמלי, סגנון שהולם היטב את מידותיו הווקאליות.

נדמה כי גם בשיר הזה עמרם הולך "על בטוח" עם הסגנון שהוא שוחה בו בטבעיות וזה עובד לו גם הפעם, רק שבנוסף לתדמית השרמנטית, מתגלה רוקר יותר בועט.




רון בוחניק, אחד הקולות החמים והמרגשים בתקופה האחרונה ("צבעים", "שקופים", "מעבר לנהר") הוציא השבוע בשקט ובלי רעש וצלצולים (אך כן סלסולים) את "לב יפה", בלדה רומנטית וכנה מאד שניכר שיצאה מליבו.

בדומה לעמרם, גם בוחניק נע בסגנון הכי נוח ובטוח לו, לא מעז לצאת מהמסגרת, אך עדיין מצליח לרגש ולהניח את הנשמה שלו לראווה לכל מי שמוכן להאזין.

כמה מלנכוליה בוקעת מקולה של צליל דנין – "שיקרת לי" בו היא מטיחה בפני אהובה על הייסורים והמצוקות שהוביל אותה כששיקר לה ושבר את ליבה. הביצוע ה-אסימטרי שלא דוגל בנוסחה הסטנדרטית של בית ופזמון אלא שבירת מוסכמות מוזיקליות הולם היטב את דנין שגורמת לכאב להישמע כל כך מתוק, מסקרן ומעניין.




אליה רוסיליו (מיוצרי "שני משוגעים" של עומר אדם) גם הוא חווה שיברון לב כנראה, אחרת איזו סיבה יש לו להוציא שיר כל כך עצוב כמו – "מישהו שבר לי את הלב" שממשיך בטרנד של גברים ששרים בלשון נקבה.

המלודיה הקליטה, היפהפייה והנוגה מתמזגת היטב עם קולו המלטף של רוסיליו שמרגש בביצוע כן, שקט ונוגע.