ילדים, עדיין בבגדי החג, התקבצו סביב דוכני האוכל והממתקים.



אורו הכהה של ערב כמעט סיים למחוק עד בלי זכר צהוב מעוור, שצָבע צהריים חולים עכורים. המבוגרים העבירו בעצלתיים הילוך, מַעבר משומן וכמו אגבי, אך חריף, חד ובר תוכן: בוא הלילה, לכו לישון הקטנים, פנימה הוויסקי הזול, בקבוקי הבירה המפליגים לשום מקום במי הקרח שבאמבטיה עקורה.



צלילי להקת הקאברים החובבנית לא באמת התרוממו ובטח שלא שכנעו, אבל את נֵל הם הזיזו, וגם מי שעין אחת בראשו היה יכול לראות בקלות שהחגיגה הזו כולה חיוורת ונוקשה לעומת החיוך המתוק הקטן שעל פיה, ולעומת הרמזים וההבטחות שבעיניה, בקימורי גופה הנצמדים ומתרחקים, נמתחים ומתהדקים כנגד בד שמלתה הדק, נורים ממנה למרחק בתנועות קטנות ומעגליות, צופנות סוד.



נפלא מהדעת מה מצאה בו, במיכה - מקרר אנושי בעל צוואר רחב, עם עיני יהלומים שלוליתיות, תינוקיות, לא לגמרי שפויות. מיכה כבר לא היה צעיר כשהכיר את נל. אותו מעולם לא ראו רוקד, ולעתים רחוקות בכלל ראו. הרבה אנשים כאן ממש לא אהב, ואת השאר לא חיבב.



כשאתה מקשיב לשיר שלצליליו היא נעה, אתה תוהה מה נל חושבת ואם בכלל, וכשאתה מבחין במיכה, שגם כשחייך היה מלחיץ, אתה רק מקווה שהוא לא מבחין בך מבחין בה רוקדת, עם עצמה



ולעצמה, כמו לא מבחינה בכלום.



חוה, איגי דיין. כריכת הספרחוה, איגי דיין. כריכת הספר



גם דוני אחדות, במכנסי צינור שחורים וחולצת טי הדוקה, לא רקד. השירים האלה - הם לא היו מספיק גבוהים לרומם אותו ולא שורטים דיים לגעת בו. מתוך הצל, ממסתורו בעברה החשוך והרחוק של רחבת הדשא, עיניו נעו בעצבנות משעון הסייקו שעל פרק ידו המצולקת אל עזרת הגברים שהתקבעה לה במרחק פסיעה מהאמבטיה, ומשם אל החוגגים והצופים, העומדים והזזים למול המוזיקה שעלתה מהבמה הנמוכה, שלא הייתה שם הבוקר.



לדוני היה עניין להבחין בכל שינוי במצב הדברים. הוא ספר חמש בירות ושלושה צ'ייסרים שמיכה הזרים לתוך גוף הפלדה שלו, בדק את השעון ששאף מקרוב לאחת עשרה, ומדד את הקולות שעלו מעזרת הגברים - קולות רמים, שטוחים, להג גברים מבושמים. הוא משך באפו והעביר יד גרומה בשערו המשומנן, החום־צהבהב, המשוך לאחור. כתמים צהובים בעיניו התמיד פעורות עוררו חשד שמא בתקופת היעדרו מהיישוב ומהארץ הוא התקדם מעישון כבד של קלים, דבר שעליו ידעו כולם, לשימוש לא קל בכבדים. גופו הצנום, המשיכות התכופות באפו ומבטיו התזזיתיים המחושמלים היו עדי תביעה מהימנים במשפט דמיוני ומהיר זה שהתרחש בראש המתבונן, ופניו הצרות של דוני, הן תמיד אמרו צרות.



הסייקו אומר שעכשיו. מצב השטח מאשר ומאפשר. הוא מותח את גופו הנחשי, מתנער קלות, וכצל מעוקם נע לתוך הלילה.



שיר וחצי קודם לכן גלשה קרן אור לאט דרך רחבת הדשא לעבר הבמה, חתכה דרך החוגגים ומתחת למתחם הדוכנים. כמה צעדים מדופן הבמה סקרה את סביבתה בחטף, פנתה ונעלמה באין רואה.



העלטה פורשת חסותה, שניים גולשים ונבלעים בבטן האדמה. שמלה ומכנסי צינור מופשלים בשתי משיכות חזקות למגע עור בעור, ואז חיכוך ותנועה, חיפוש המקצב ומציאתו במהרה. יד מצולקת מהדקת מטה פלח ישבן שנהבי עגבני וסורר בעוד זה וחציו האחר מהדקים מצדם נרתיק מתוק סביב נציג גופו המשולהב של בעל הצלקת, השוכב מתחת. הנרמז והמובטח והנורה למרחקים מקיימים עכשיו. בתנועות מעגליות אך נמרצות ותכליתיות, בנשיפות מהוסות כגלי עומק הבאים אל חופים חשוקי שפתיים, דוהרים שניים, מהר, קדימה, והיעד פורקן. כמעט גאולה. צעיר וצעירה, וזה היה יפה וטהור לולא מיכה הבעל, על תלולית ממעל, זוג קרניו בבור למרגלותיו, המטיר עליהם גשם קללה צהוב ובאוש, מעלה אד, טיפותיו ניחתות כצרורות על הפנים הצרות ועל שכמות אשתו המתקמרות בעווית כי קרב רגע השיא, ולשתוק דווקא עכשיו, והוא - שש בירות וארבעה צ'ייסרים משחקים ברגשותיו, איברו עוד משורבב וירח דק מעליו, שואג אל החושך השותק: "נל! נל!!!" מנער אותו וממלמל: "איפה את... לעזאזל..."



***



מיוחדת. יש אנשים כאלה. גם באמצע היום, בבגדי עבודה, על השביל ביישובכם הפשוט, המבודד, השום דבר מיוחד; גם בפתח ביתם, כשהדלת פתוחה, על הרצפה דלי והם עם המגב ביד, מורים למים את הדרך החוצה אל החצר הקדמית דרך שלוש המדרגות; גם כשאין להם כל כוונה להיראות בציבור ולא מודעות לעין שמתבוננת בהם, בכל זאת, כאילו כדי להתריס וכמו כדי ללמד משהו על העולם, דווקא להם יש את זה. את ה־זה. תנועותיהם משוחות במגע שמימי נעלה, האור מעיניהם שט במפלס אחר, לא תוכלו להסביר מדוע, ובטח לא להאשים אותם בזה. נולדים ככה.



והיא, היא בבירור אחת מבנות השבט המסומן הזה. או שהיא פשוט יפה מאוד, או גם וגם, ולך תדע מה מוליד את מה. דבר מוזר: כשיציר כזה מקבל מהוריו שם רגיל, לא נסיכי ולא מובדל, זה דווקא מעצים איכשהו את הקסם, מוסיף ממד של מסתורין ועומק. מנגד, הדבר עלול גם לחרוץ לו קו חיים, לייעד לו גורל, ובו הנתונים והפוטנציאל של נפשו הגבוהה והנסיכית יעמדו בסתירה צורמת להשתלשלות חייו - למציאות, שתסיים נמוכה ופשוטה, סתומה וטורדת, נכנעת אחרי הכל, מצייתת לציווי השם.



והיא, שמה לא אווה ולא טינה, לא לילי ולא אלינור, גם לא מירב, ולא עזר לה שאִמה נולדה וגדלה באמריקה. לא, זה לא עזר לשרה. כמו בסרטים האלה, שההתחלה שלהם לא הולכת חלק ואז הכל רק מסתבך, באים השמיים ומרעיפים על שרה היפה גם עור פנים שקוף חיוור, עיני ים עם אופק אחד יותר, מראה שביר מכוכב אחר, קנאה ונידוי לא מוכרז מצד בנות גילה ובנות מינה בכלל, בנים שכלל לא מעיזים להתקרב, כאלו שבאים, לבם וידיהם נייר זכוכית, והורים, שלשיטתם האשם היה תמיד בה, בשונותה, שהתפרשה כהתנשאות ממש.



כך מאז הייתה ילדה קטנה.



כשבגרה, הגברים של חייה לקחו את זה עוד למטה. הם לא היו רבים - כמה מערכות יחסים חסרות סיכוי, שגויות בעליל אפילו, שבהן היא הייתה ירח רחוק, צח ומושלם, והם עננים מעיבים החותרים אליה, כמהים לדבוק בה, לכסות, לבלוע, חמקמקים וכהים, אובך סמיך ורעיל בשמיה.



***



בגיל ארבע עשרה, הכל פשוט התפרק ביום אחד.



אבא היה מפחיד, מחריד בשתיקתו. לפעמים נדמה שפשוט יהרוג את האדם הראשון שידליק אותו, וזה יכול היה להיות כל אחד, בגלל כל דבר, ובייחוד היא - שרה, התמיד אשמה, השונה, עם הילת השבט הנבחר הארורה שלה, עם המטען מעורר ההתנגדות שמחובר לכל מבט שהוא מניח עליה, ואם זה לא מספיק, אז גם העיניים האלה, של האמא שלה. לעזאזל. כל כך הרבה דברים. שאינם תלויים בה.



אבא, אמא, בית, משפחה - מילים שיושבות במקומות הראשוניים והמהותיים ביותר בעץ המסועף שהוא מוחנו. נדמה שרוב המושגים ותבניות ההתנהגות בנויים בנדבכים על גביהן, כתכנים נלווים מותנים. עכשיו, בשביל שרה, הן כולן עוברות ניסוח מחדש, מקבלות משמעות חדשה, מפרישות פתאום חומר אחר, משלחות זרמים חשמליים קרים ומנכרים היכן שרק אתמול היו חום ונחמה, מתרוקנות להכאיב מתכונותיהן הקודמות, נוסכות הביטחון, אשר עליהן הכל היה מושתת, כל מילימטר של קיר בבניין הקלפים השביר שהוא אנחנו - היא.



טראומה חזקה תחזור ותשכתב את העץ שלך, את חייך, אחורנית. מנקודת הסוף, העכשווית, עד לימי הבראשית שלך - מתחילה מהפירות, מנוף הצמרת, דרך הענפים יורדת אל הגזע ולכל אורכו



מטה, עד שורש השורשים, לביצוע כתיבה, פירוש וקידוד מחדש של כל תולדות ההיסטוריה האישית שלך. משימה בלתי אפשרית, כונן סי מחוק ודרוס, בלתי ניתן לאיחוי, משוכתב ומחורר. בקיצור, חתיכת בלגן, דייסה רטרואקטיבית, ולשרה בכלל הפסיק התיאבון. לא היו לה חשק או אפילו דרך לאכול, בטח שלא את זה.



באמצע כיתה ה' זה התחיל. שאון גלי ענק גועשים מעל אוזניה השקועות עמוק מתחת למים, עמום ומרוחק, מבטל בהופיעו כל צליל אחר, תולש ומנתק אותה, ופלישת יצורים לא נראים אשר עטים על רגעים אלה, מנצלים אותם לשיבוש שידורי המציאות אל גלגלי עיניה, מפירים וקוטעים תחילה את תמונת החוץ במטחים של רסיסי שלג לבן עד שמבססים תדר להקרנת תמונות לא מזומנות, שעולות ומתנפצות אל עיניה באקראיות חשודה, כגלים הנשברים עליה מתוך מעמקיה היא.



התנפצות התא הביתי הביאה שלל תופעות טבע נוספות בה - מטאורולוגיות, עתירות כוח, מעצבות, שהפחידו אותה כהוגן:



התפרצויות געשיות - בעבוע תמידי מתחת לפני השטח, לוחץ כל הזמן, פועל ללא לאות, מנסה לפרוץ בכל מקום שבו מעטה הקרום חלש יותר, חדיר, פגיע.



סופה משתוללת - קיץ וחורף של רוח תמיד - רוח חזקה, רוחה נצחית ולא נחלשת, נושבת בלי הרף, גם כשנדחקת בטעות לפינה ומסתבכת, מאיימת להפוך ולעקור. וגילוי מלחיץ, ידיעה מרעישה על אודות קיומו של קיר קרח עבה, חזק ונוקשה ושקוף כאוויר, שנמצא תמיד במרחק־מה ממנה - מעט רחוק אולי, או דווקא קרוב מאוד, ואשר בלי לדעת מתי או למה, ללא התראה ועל בטוח, פתאום תיכנס בו. ובמוחה העדפה ראשונה: שהיתקלות זו תתרחש תוך כדי תנועה במהירות נמוכה ככל האפשר, למזער פגיעה. שרה, זוזי לאט, שרה, הישארי במקום.



ובלבה העדפה אחרת, הפוכה לגמרי: להיתקל בו במהירות שיא, לנפץ ולהתנפץ, להסיר את המסך, שיזדיינו כולם, לראות ולהראות את הסרט כולו, כולל רשימת הקרדיטים - מי ביים, מי כתב, מי שיחק ומי צפה - שרה רוצי מהר, שרה עופי, טוסי בכל הכוח.