על חיי השגרה בלעדיו סיפרה: "אתה מכניס מפתח הביתה, ונכנס לבית בלי יגאל. ביום-יום יש דברים שמסיחים את דעתך, אבל כשאתה נכנס הביתה זה החלל של יגאל, והוא איננו. זה קשה. התברכתי בכך שנשארו לי כל כך הרבה חומרים באינטרנט - ראיונות. בכל רגע פנוי שיש לי אני נכנסת ורואה אותו. אני מרגישה קרובה אליו ככה. אני מתגעגעת. שם אני רואה את יגאל במיטבו, למשל כמו בראיון עם גידי גוב בלילה גוב לפני כעשרים שנה".
הקושי העיקרי בעקבות המחלה של יגאל, על פי אשתו היה שהוא "לא יכול היה להתמודד עם אנשים אחרים, אחרי מה שהוא עשה הפעם השנייה. הוא היה נלחץ לפני הופעות. בייחוד לקראת מופע האזכרה לזכר עוזי חיטמן, חברו, שהיה אמור להופיע בו. הרופאים בזמנו המליצו לו שלא יופיע, אך יגאל התעקש ואמר שהוא חייב להיות במופע". אחרי ההופעה, אשתו סיפרה כי "הוא היה בשוק". "הנה, אוהבים אותי אחרי כל מה שאני עובר, אוהבים אותי", ציטטה אשתו את דבריו.
"לפני ההופעה האחרונה שלו היה לי כבד, כי הרגשתי פחד. פחדתי שהוא ייפול. הייתי שמה לו את חוט המיקרופון תמיד מתחת לחולצה ופתאום מרחוק על הבמה אני רואה שהחוט השתחרר, והוא מחוץ לחולצה. אמרתי לו שאני מרגישה שפישלתי, אז הוא אמר לי שיש גם ככה עוד תשעה ימים הופעה בזאפה תל אביב ושתהיה לי הזדמנות לתקן. אבל לא הייתה הופעה".
על היום בו מצאה אותו ללא רוח חיים בדירתם שבצפון תל אביב סיפרה: "באותו היום הכל היה כרגיל, הכל היה שגרתי, הכל נורמלי. לא הרגשתי כלום. אם הייתי מרגישה לא הייתי יוצאת מהבית. אני עובדת על עצמי למחוק את התמונה שראיתי שם כשחזרתי. מאז אותה תמונה אני חיה עם יגאל, הוא בתוכי". כשנשאלה באם יש לה רגשות אשם על העובדה שהשאירה אותו בגפו לפני מותו סיפרה כי "אין לי רגשות אשם, אני את שלי עשיתי כל הזמן, בכל שעות היממה. הייתי מוכנה לחיות ככה עוד 15 שנה, אבל הוא בחר אחרת".
על התחושות שאחרי מותו סיפרה: "הרגשתי כעס על עצמי. למה יצאתי לכמה דקות האלה, למה הוא היה לבד באותם רגעים? עזבתי אותו בסך הכל ל-25 דקות. אבל זה לא משנה, כי גם עזבתי אותו בבוקר והוא לא עשה דבר. אני כועסת על עצמי שהוא היה לבד, שהוא לא היה איתי. המחשבה שהאהוב שלך סובל ואני לא שם".
התרעות פיקוד העורף