"העולם הוא לרגליך סופרסטאר, מלך והמון כמו כוכב עליון, הקהל סוגד אליך סופרסטאר, המעריצים מסביבך רצים, אבל איש כאן לא יודע, כמה עצובים חייך וכמה קשה להיות אליל הנוער, שלהם תמיד היית, אך עולם פרטי רצית כי כה בודדים הינם חיי הזוהר". מילים אלו משירם מהסבנטיז של אילן גולדהירש וחיים אלגרנטי, בביצוע הצמד הנשכח מירי וחיימון, היטיבו לתאר את תופעת "אליל הנוער" כפי שנתפסה אז. אז, להיות אליל נוער פירושו היה לקבל בדואר שקים של מכתבי מעריצים מכל הארץ ולענות להם בכתב יד; במקום סטורי היו פוסטרים עם תמונות הכוכבים שעיטרו את החדר; והכי קרוב לסלפי הייתה גלויה בהקדשה אישית.

מי שחוו את החוויה הזו מקרוב היו ששי קשת, אילנית, אבי טולדנו ועדנה לב, כוכבי הפופ של אותן שנים, ומי שאמונים על נכסי צאן ברזל בזמר העברי. "זה מרגיש לי ממש כמו פגישת מחזור", אומר ששי קשת, כשהוא נכנס לחדר ורואה את אילנית ואבי טולדנו מתאפרים לקראת הצילומים לכתבה. "אתם נראים בדיוק כמו פעם, השנים דילגו עליכם".

"הבמה משאירה אותנו ככה ששי", עונה לו טולדנו, "כל פעם שיוצא לנו להיפגש, נראה לי שאתה נעשה צעיר יותר".

"כשאני רואה אתכם פה אני נזכר בזמנים שהיינו חורשים את הארץ עם שלמה צח, איזו תקופה מטורפת", מוסיף קשת ואילנית אומרת: "בשבוע שעבר הופעתי בזאפה, ובכל פעם מחדש זה מרגש אותי לראות את האהבה של הקהל ככה, לשירים ואליי".

מלבד שכבת הגיל, המשותף לכל חברי הרביעייה הוא העובדה שכולם הוכתרו כזמרי השנה בשנות ה־70 העליזות. אלא שכשאני שואל אותם מה המכנה המשותף שלהם, הם מתקשים לענות. "שכולנו מסתובבים עם מקל הליכה?", צוחק קשת. "שכולנו זמרים מאותו שנתון?", תוהה טולדנו. "כולנו היינו זמרי השנה לפני מיליון שנה", חורצת לבסוף לב.

עד כמה לדעתכם התואר של "זמר השנה" בעל משמעות היום לעומת תקופתכם?
קשת: "אנחנו חיים כיום בעולם אחר ובתקופה אחרת. בתקופה שלנו הכל היה שונה, ושום דבר לא היה דומה למסחור שיש היום בטלוויזיה או ברדיו".

אילנית: "חיינו בתקופה תמימה ביותר, עולם קטן יותר, לא היו יותר מדי אמנים. היום צצים בכל תוכניות הריאליטי אינספור זמרים צעירים וחדשים שמקליטים כמה להיטים, והם פתאום זמרי השנה. השאלה היא לאן הם ממשיכים משם".

קשת: "בימים ההם, עד שאנחנו הגענו לטייטל של 'זמר השנה' בתעודת הזהות המוזיקלית שלנו, עברנו דרך ארוכה מאוד. בכלל, עד שיכולתי להגיד שאני 'זמר' הייתי צריך לעבור דרך ארוכה. כולנו".

טולדנו: "היום יש אלף זמרים על כל מטר מרובע, ואני חושב שדברים יצאו מכלל שליטה, לא מעט בגלל ריבוי תחנות הרדיו והטלוויזיה. פעם יכלו לספור פחות או יותר על שתי ידיים את הזמרים שבאמת עושים את המלאכה בגדול, בימים של 100% רייטינג. בכל פעם שהשמיעו אותך ברדיו או הראו אותך בטלוויזיה, כל המדינה שמעה וצפתה וכולם זיהו אותך. התקופה הזו של אז לא יכולה להשתוות לתקופה של היום".

קשת: "רק שלא יישמע שאנחנו כמו הזקנים הממורמרים האלה מהחבובות שמקטרים. לכל תקופה יש את הזמן שלה, והכל בסדר גמור, וכל מי שזוכה בתואר 'זמר השנה' - כל הכבוד לו. אבל אני חייב לומר לך בכנות שאם הייתי צריך להתחיל עכשיו את הקריירה, לא בטוח שהייתי יכול לעמוד בכל הדברים האלה שנעשים היום: הרשתות החברתיות והשיווק באינסטגרם וריבוי האמנים. אני לא בנוי לזה. זו תחרות כמעט בלתי אפשרית. אנחנו בנויים אחרת".

אילנית: "נכון, וגם מעט מאוד מהזמרים והשחקנים כיום ממשיכים בקריירה לאורך זמן. אלה שבאמת משקיעים ויש להם את יחסי הציבור הנכונים והמשרד הנכון - מצליחים, אבל גם ראיתי כאלה שזכו בתואר כלשהו ואז נעלמו".

קשת: "אי אפשר לעשות הכללות, אנחנו מעריכים את כולם".

טולדנו: "אני לא מאמין שהיום כל כך בקלות עושים קריירה של 40־50 שנה. זה נראה בלתי אפשרי. רק יחידי סגולה יכולים. נדע זאת בעתיד, אם נהיה פה".

לב: "היום עולם המוזיקה שונה לחלוטין. בתקופה שלנו היה יותר קל לבלוט מאשר היום".

איך התחלתם את הקריירה?
קשת: "כקיבוצניק מגליל ים תמיד אהבתי לשיר ולהופיע, אבל ההתמקצעות הגדולה שלי הגיעה עם גיוסי ללהקת הנח"ל. עוד לפני הצבא הופעתי ב'תשואות ראשונות', תוכנית הכישרונות הצעירים הבולטת אז, כששלום חנוך ליווה אותי בגיטרה. אבל להקת הנח"ל הייתה בית ספר משמעותי עבורי בתחילת הדרך".

אילנית: "שרתי מגיל קטן מאוד. כבר בגיל שבע הופעתי בטלוויזיה בברזיל, שם גדלתי בילדותי, עם הלהקה השכונתית. שרנו שירי סמבה. כשעליתי לארץ אהבתי לשיר ושרתי בשמחות של המשפחה, עד שיום אחד, בת דודתי, אתי פולישוק, שניגנה על אקורדיון, רשמה אותנו לתחרות כישרונות צעירים של מעריב וויצו בהיכל התרבות. הייתי בת 12 ושרתי שם בפורטוגזית ובספרדית וזכיתי במקום הראשון. באמצע שנות ה־60 הכרתי את שלמה (צח – ד"פ) ונולד הצמד 'אילן ואילנית', והשאר היסטוריה".

טולדנו: "תוכנית הטלוויזיה הראשונה שלי הייתה בגיל 8־9 בקזבלנקה שבמרוקו, לאחר שזכיתי בתחרות שירה במקום ראשון. כשעליתי לארץ, השתתפתי גם ב'תשואות ראשונות'. משה וילנסקי אהב את השירים ששרתי והזמין אותי להקליט את 'זוהי יפו', שהפך ללהיט הראשון שלי עוד לפני שהגעתי ללהקת גייסות השריון".

לב: "מגיל שבע כבר היה מובן מאליו לכולם שאני זמרת. כשהייתי בכיתה ב', היו באים תלמידים מכיתה ח' לשמוע אותי שרה בכל שישי. בגיל 12 התחלתי להופיע בסדנת תיאטרון לילדים בחיפה, זה היה המקום הכי טבעי שלי בחיים. בגיל 15 הופעתי בכל מיני מקומות בחיפה עם הגיטרה, ובגיל 16 אפילו קיבלתי הזמנה להשתתף בתיאטרון של גיורא גודיק, אבל הוריי אסרו עליי כי רצו שאסיים תיכון. לפני הצבא כבר היה לי את הלהיט 'כומתה אדומה', וכשהתגייסתי וסיימתי טירונות כבר היה ידוע שאהיה בלהקת פיקוד צפון".

שיערתם שהקריירה שלכם תימשך עד היום?
קשת: "מי חשב בכלל קדימה? הייתי די חכם לגילי הצעיר וידעתי שאם אני רוצה חיים ארוכים כאמן, אני חייב לברוח מהטייטל של 'אליל נוער'. היו לי בעיות עם שלמה צח, האמרגן שלי, בגלל הנושא הזה. ידעתי שאני חייב לברוח מהאימג' הזה כי התייחסו אליי די בזלזול כאליל נוער. הרגשתי שאם לא אעשה מה שאני באמת אוהב - לשחק, לשיר ולרקוד ביחד – הקריירה שלי לא תימשך יותר מדי".

טולדנו: "רציתי שהקריירה שלי תימשך, אבל בזמן אמת אתה לא באמת חושב, אתה פשוט יוצר שירים ומופיע ומייחל שהרגע הזה לא ייגמר לעולם".

לב: "לא חשבתי על זה, ואולי זו הייתה הטעות שלי בקריירה".

אילנית: "יש לנו את האנשים מאחורינו שחושבים קדימה. אצלי תמיד הייתה אהבת השירה לפני הכל. לשיר בשביל ליהנות. קודם כל אני נהנית לשיר. זה אומנם נשמע מעט אגואיסטי שאני שרה בשבילי לפני שאני שרה בשביל הקהל, אבל זו האמת. זו זכות וזו הנאה גדולה עבורי לשיר ולהופיע".

תסרוקת "עדנה לב"

טולדנו (71) הוא האמן הראשון בארץ שהוכתר כ"זמר השנה": הוא זכה בתואר לראשונה במצעד הפזמונים הכללי בשנת 1968, עת שירת כסולן להקת גייסות השריון. בשנת 1969, כשנוסד מצעד הפזמונים העברי הראשון שנשען אך ורק על דירוג שירים ולחנים עבריים, הוא זכה בתואר בפעם השנייה ברצף.

לאורך השנים היה טולדנו גם היוצר של שיר השנה ("חי" שיצר לעפרה חזה זכה בתואר שיר השנה במצעד קול ישראל וגלי צה"ל בשנת 1983), פעמיים העפיל למקום השני באירוויזיון עם שירים שיצר ("חי" ו"הורה") וזכה אף בפרס כינור דוד לזמר השנה. כמו כן, הוא סיפק לא מעט להיטים שהפכו לקלאסיקות, בהן "זוהי יפו", "בדרך חזרה", "שלא לאהוב אותך", "מה חשוב היום?", "כל חיי", "תרקדי את הלילה", "עם רדת יום", "למה ככה", "חג יובל", "ידידי טינטן" ועוד.

אילנית (71) שזכתה הכי הרבה פעמים בתואר "זמרת השנה" - פעמיים במצעד של גלי צה"ל (1972 ו־1973) ושבע פעמים ברצף במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל (1971־1977). כמו כן, זכתה בפרס כינור דוד לזמרת השנה. בין הקלאסיקות של אילנית נמצאים השירים "אי שם", "ללכת שבי אחרייך", "נחמה", "כבר אחרי חצות", "שיר של יום חולין", "אהבה היא שיר לשניים", "ושוב איתכם", "בשנה הבאה", "לכל אדם כוכב", "ארץ ארץ", "הבית של פיסטוק", "פרפר נחמד" ו"הנה ימים באים".

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

קשת (71), שהוכתר כזמר השנה במצעד של קול ישראל לשנת 1971, סיפק לא מעט להיטים לאורך הסבנטיז, כגון "פנקס הקטן", "הלילה הארוך ביותר בעולם", "ותבוא עליכם הברכה", "שם ישנה גבעה רמה", "ומתוק האור בעיניים", "שישו ושמחו", "שובב עם לב זהב", "קרוב ורחוק" וכו'.

הצעירה שבחבורה, עדנה לב (69), זכתה בשנת 1972 בפרס כינור דוד לזמרת השנה והייתה באותן שנים לסטארית גדולה בזכות להיטים כמו "שתי אחיות", "בואו נשיר", "את ואני נולדנו בתש"ח", "קרן שמש, קרן זוהר", "שיר שכולו שאלות" ו"ידיד נפש".

איך זה היה להיות אלילי נוער בשנים ההן?
טולדנו: "הייתה סוג של הכרה מהממסד. ברגע שהופעת בטלוויזיה, כולם עצרו אותך ברחוב. היה אימפקט של 100% רייטינג. להיות אליל נוער זה אמר שבנות נשארו לישון במדרגות מחוץ לביתי, ואמא שלי הייתה מכניסה אותן הביתה לשתות משהו חם כי מסכנות, הן מתעלפות וקופאות מקור. זה אומר שלכל מקום שאתה הולך רצים אחריך ורוצים לדבר איתך".

וזה לא הפריע לך?
"זה היה מפריע לי יותר אם לא היה קורה כלום. זה מחיר התהילה. האמת היא שזו האינדיקציה הכי נכונה לכך שאתה פופולרי".

קשת: "כשאני הפכתי לאליל נוער, זה היה עוד משהו די חדש. הכרנו את זה מחוברות כמו 'עולם הקולנוע' והשבועונים השונים, אבל בארץ לא ידעו כל כך מה זה לקרוע לך את הבגדים ולרוץ אחריך ולעשות כל מיני דברים מטורפים שעשו לנו. אני לא ידעתי איך לאכול את זה. הייתי ילד טוב, ביישן ומופנם. הייתי נכנס לקולנוע בחושך ויוצא בחושך. היה נראה לאנשים שאני שוויצר, הפלצן הכי גדול, כי הייתי מתחמק ממעריצים, אבל הייתי ביישן מטורף. זה פשוט הביך אותי נורא. לא ידעתי איך לקבל את ההיסטריה המטורפת הזו שהייתה סביבי. אני מודה שלא חייתי עם זה כל כך טוב. עובדה שדי מהר עזבתי את העניין הזה, אבל זו הייתה תקופה מטורפת לגמרי".




אילנית: "היו גם מכתבי מעריצים בלי סוף. חלק גדול ממכתבי המעריצים שמרתי עד היום. היו גם אלבומים שעשו עם תמונות של כולנו וכללו גם את מילות השירים. השיער הבלונדיני הארוך היה הסמל המסחרי שלי אז. הרבה בחורות חיקו אותי, והיו אנשים שנולדו ונקראו על שמי. יש שני זוגות תאומים בשם 'אילן ואילנית' על שם הצמד של שלמה ושלי, תאומים שאני בקשר איתם עד היום. ליום הולדת 50, בעלה של אילנית הביא אותי להופיע בהפתעה, והייתי גם בחתונות שלהם. אני פוגשת גם נשים שאומרות לי שאמא שלהן קראה להן אילנית על שמי, ושהן היו מגהצות את השיער כדי שיהיה חלק וישר כמו התסרוקת שהייתה לי. אני זוכרת שעמדתי פעם אחת בתור למשרד הפנים, ולפניי עמדה מישהי וביקשה להוסיף את ה־'ית' לשם שלה כדי שיהיה כמו אילנית".

לב: "אצלי בחורות משום מה התעלפו בהופעות שלי".

קשת (צוחק): "גם אצל אבי ואצלי התעלפו בחורות".

לב: "הייתה תסרוקת בשם 'עדנה לב', בחורות רצו להסתרק כמוני. היה בזה המון כיף והמון פרנסה, אבל זה גם מאוד הקשה על החיים. כשגרתי בבניין בדיזנגוף, כל חדר המדרגות היה מקושקש עם השם שלי, וזה יצר לי בלגן עם בעלי הדירה. אמא שלי הייתה מטפלת עבורי במכתבי המעריצים. זה היה מגביל כי לא יכולתי ללכת למסעדה או לים בחופשיות".

טולדנו: "כשחזרתי מהאירוויזיון לאחר ש'הורה' זכה במקום השני, זה התקבל כאן כמו המקום הראשון, ומיד לאחר הנחיתה אסף אותי רכב להופעות יום העצמאות בבאר שבע. הייתי המום ש־20 שוטרים היו צריכים להבריח אותי באמבולנס מהופעה להופעה. זה היה מפחיד. גם הצלחה גדולה וגם כישלון גדול מביאים איתם חוויה טראומטית שצריך להתחשל ממנה".

קשת: "אני זוכר את עניין האמבולנסים. היו דברים מטורפים לגמרי. אני זוכר שבאיזו הופעה אנשים טיפסו על סולם כדי לחצות גדר ולהגיע אליי. היה לי נהג בריון כזה שהיה דוחף את הבנות מקדימה ושומר עליי. אשתי יונה (אליאן – ד"פ) אומרת היום: 'שנים אתה עובד על הקריירה בשביל להתפרסם, וכשאתה מתפרסם - אתה שם משקפיים כדי שלא יכירו אותך'".

לב: "זה משפט נכון מאוד".

אילנית: "היום זה שונה לגמרי כי כשיש אינסטגרם ופייסבוק, הטוקבקיסטים יכולים להגיד כל מיני מילות גנאי בלי מעצורים. פעם חלקו לך כבוד. אני זוכרת שבמסגרת 'אילן ואילנית' הופענו בגן סאקר בירושלים, ושוטר על סוס ליווה אותנו לרכב. הייתה לי שמלת מיני עם מחשוף פתוח מאחורה, ובאה מישהי מאחוריי, משכה לי בשיער והכניסה לי ביס בגב. הסתובבתי והיא אמרה לי: 'סליחה, זה מרוב אהבה'".


אילנית, טקס פרסי אקו"ם. צלם : קיץ ברבנראילנית, טקס פרסי אקו"ם. צלם : קיץ ברבנר


איך שמרתם על עצמכם שלא תאבדו את הראש?
טולדנו: "לא שמרנו (צוחק). אבל ברצינות, שילבתי תמיד בין הפרסום לבין המשפחה. יש לי שישה ילדים וחמישה נכדים, אבל יש משפט אחד שמלווה אותי המון שנים: 'אחרי משחק של שח, הפיון והמלכה חוזרים לאותה קופסה'. אף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות. לקחתי את הקריירה ואת הכל ברצינות, אבל לא את עצמי. זה שמר עליי לא להיות פתטי".

קשת: "אני ברחתי מזה".

לב: "לי יש בעיה שמלווה אותי עד היום. אצלי הקריירה אף פעם לא הייתה במקום הראשון. נכון שזה הדבר הכי חשוב בחיי, אבל אצלי במקום הראשון תמיד היה 'הוא', הגבר שאהבתי. ביטלתי חוזים בחו"ל בגלל האהבה. ייחסתי חשיבות לקריירה, אבל היא הייתה במקום השני. אני אתן לך דוגמה. כשהייתי בזוגיות עם יהודה ברקן, הייתי קובעת הופעות לפי הזמנים שידעתי שיהודה חופשי. האמרגן שלי באותה תקופה, איתן גפני, השתגע ממני. נסעתי בשיא הקריירה שלי לסיבוב הופעות של שלושה שבועות לארצות הברית, התאהבתי בכוכב הטלוויזיה דיוויד ברנר ונשארתי שם".

אילנית: "תמיד צריך לשמור הכל בפרופורציות נכונות. המשפחה שלי תמיד הייתה בראש מעייניי. זה נתן לי מקור לשפיות. לקחתי את הפרסום כמו העבודה שלי. אני חיה את חיי בלי לתת לפרסום להפריע. למרות הפרסום, המשכתי בקריירה, מההתחלה ועד היום שמרתי על עצמי. אני משערת שזה אופי וחינוך מהבית. האף שלי מעולם לא התרומם בגלל שאני מפורסמת. הרבה שנים נסעתי באוטובוסים בתל אביב, בימים שהייתי בשיא הפרסום. הייתי שמה כובע ונוסעת ברכבות ובאוטובוסים, ואיש לא זיהה או הטריד אותי".

ששי קשת. צלם : רלי אברהמיששי קשת. צלם : רלי אברהמי


גם כיום יש לכם מעריצים שרופים?
אילנית: "יש כמה מעריצים שהולכים איתי דרך ארוכה, ואני מעריכה אותם מאוד. יש גם מעריץ שעזר לי בהפקת דיסק של שירי אהבה. הוא עדיין בקשר איתי".

לב: "יש לי את כרמלה מבאר שבע שהיא מעריצה".

טולדנו: "לכולנו יש אנשים כאלה. לי יש, למשל, את אבי גרינברג שגם עוזר לי בכל עניין השיווק ברשתות החברתיות".

אתם בקשר ישיר איתם?
קשת (צוחק): "הם בקשר איתנו".

אסור לזייף

למרות שימי התהילה כבר מאחוריהם, חברי הפאנל ממשיכים להופיע ולקחת חלק בתעשיית המוזיקה והבידור ההולכת ומשתנה. אילנית ממשיכה לחרוש את הארץ במופע עם מיטב להיטיה, ולאחרונה אף הוציאה שיר חדש ("המחשבה על המים"); אבי טולדנו מופיע כבר כמה שנים עם מופעיו: האחד, ממיטב השנסונים והשני, ממיטב להיטיו ("מחזירים את הרגש לשירים"). השנה הוציא שני שירים חדשים ("האור", "בלדה למפרגן"); ששי קשת, שמשמש בשנים האחרונות כמנכ"ל וכמנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל, מוסיף להופיע במועדוני זמר למיניהם, במופע משותף עם אשתו יונה אליאן ובהצגות שונות; ועדנה לב מגישה בשנים האחרונות תוכנית מוזיקה מדי שבת בבוקר ברדיו 103FM, ומוסיפה להופיע במועדוני זמר.

עד כמה הרדיו משמיע בתקופה הזו שירים חדשים שלכם?
קשת: "כל ההקלטות האחרונות שעשיתי היו למען קידום הופעות, לא בניתי על זה שהרדיו ישמיע. להוציא תקליט בשביל שישמיעו אותו פעם אחת? למי נקליט?".

אילנית: "השיר שלי היה בפלייליסט, ואין לי תלונות. מכבדים אותי מאוד. אני רואה מבחינת התמלוגים שאני מקבלת שהנתונים יפים מאוד, ואין לי מה להתלונן. ברגע שאני מרגישה קשר לשיר, אני מקליטה אותו ולא משנה לי אם הוא יהיה במצעד. זו ההנאה שלי לשיר ולהעביר מסר. הקהל רוצה לשמוע את הקלאסיקות".

טולדנו: "אני מכיר אמנים ותיקים מאוד ממוסדים שהתחילו כעשור לפניי וממשיכים להופיע בגאון ובגדול ("זה לא משחק מילים", הוא צוחק), והם החליטו שהם לא מקליטים יותר. בגלל שאני מלחין וכותב, אני כל כך אוהב לבוא וליצור שירים ולראות את היצירה מוגמרת. נכון שזה יותר אגואיסטי כי אני אוהב מה שאני עושה ויש לי חדוות יצירה, אבל אני לא בונה על הרדיו יותר מדי".

אבי טולדנו. צלם : משה שי פלאש 90אבי טולדנו. צלם : משה שי פלאש 90


לב: "עברתי תקופה מאוד לא טובה לפני כמה שנים עד שאמרתי לעצמי: 'בשביל מה להוציא שירים חדשים? זו הוצאה כספית לא מעטה'. מצד שני, אני חולה על הופעות יותר מהקלטות. להפתעתי הרבה, אנשים ברחוב שואלים אותי לאן נעלמתי, מתי אני מקליטה דברים חדשים וכו'. יש אנשים שגם שואלים אותי: 'אמרו לך שאת דומה לעדנה לב?'".

איך התקשורת מתייחסת היום לאמנים ותיקים?
קשת: "WHO CARES? חלקנו לא מנסים לקלוע לטעם של מצעדי הפזמונים והרדיו, אבל מאוד מכבדים אותנו".

לב: "אי אפשר לרצות את כולם, אבל אני מרגישה שהתקשורת דווקא מעריכה אותנו".

קלאסיקות זה משהו של פעם או שגם כיום יכולות להיווצר קלאסיקות?
אילנית: "כן, יש לפעמים שירים מאוד יפים, יש מלחינים מאוד טובים היום".

קשת: "עוד 30 שנה אתה תגיד על כמה מהשירים של היום: 'יא, איזה שיר'".

טולדנו: "אי אפשר להתווכח עם העובדה שכיום האמצעים הטכנולוגיים נגישים, היום כל אחד יכול להקליט שיר בבית".

קשת: "אתם זוכרים שפעם, כשהיינו מקליטים שיר לפסטיבל הזמר, הקלטנו בימק"א ובבית המורה עם תזמורת חיה, ואם פקששנו או זייפנו, היה צריך להקליט את הכל מהתחלה? היום אפשר בקלות באמצעים טכנולוגיים להקליט רק מילה מחדש".

טולדנו: "בשנות ה־70, אם לא היית זמר אמיתי, לא היית יכול לעשות קריירה. פעם לא יכולת לזייף. מה ששרת זה מה שהקהל שמע".

לב: "נכון, שרנו עם התזמורת בחדר. זו הייתה חוויה אמיתית".

איזה טיפ הייתם נותנים לזמרים צעירים שנמצאים עכשיו בשיאם?
טולדנו: "שלא ייקחו את עצמם ברצינות מדי. צריך לקחת את המקצועיות ברצינות ולהשקיע, אבל לקחת בחשבון שדברים יכולים להיגמר. לא לקפוץ על הטרנדים אלא להכניס עומק, גם אם הרבה זמן לא משמיעים מה שאתה עושה. יום אחד יגלו מה שאתה עושה באמת. מה שמשקיעים בפנים, מהעומק שבלב, נשאר לאורך זמן".

אילנית: "להמשיך ללמוד תמיד ולעשות את המיטב".

עדנה לב. אריאל בשורעדנה לב. אריאל בשור

קשת: "אני לא יכול לתת טיפ לאף אחד כי היום הזמנים שונים לגמרי. אני רק יכול לאחל להם שישמרו על זה לאורך זמן. החוקים השתנו, אלו לא אותם חוקים מהימים שלנו. פני המדינה היום כפני הטלוויזיה. לדוגמה, כשעשינו את '3, 4, 5 וחצי' (תוכנית טלוויזיה לילדים משנות ה־80 – ד"פ), בארבעה ימים צילמנו תוכנית אחת. כיום ביום אחד מצלמים ארבע תוכניות".

לב: "יש קדמה והכל השתנה. מה שחשוב זה לזרום עם העולם ועם הרגע. צריך להיות יותר אינסטנט. לתפוס את הרגע. צריך גם לבחור חומר טוב. לי הייתה בקריירה בחירה לא טובה של שירים, ולכן רק שישה־שבעה שירים שלי שרדו את מבחן הזמן. לא השקעתי מספיק בלחפש חומר, וזה משהו שצעירים צריכים לעשות. אצלי זה נבע מהפרסום שבא בקלות. בתחילת הסבנטיז כל שיר שהוצאתי היה להיט".

קשת: "במקצוע הזה אתה צריך שיהיו לך כישרון, אופי מסוים ומזל".

אילו אמנים עכשוויים אתם אוהבים לשמוע?
לב: "אני מתה על הראל סקעת".

אילנית: "אני אוהבת את עידן רייכל. אני חושבת שהוא אמן גדול וכותב פנטסטי. אני אוהבת מאוד גם את אמיר דדון".

קשת: "אני אוהב את להקת פול טראנק (בנו של קשת, אריאל, חבר בלהקה – ד"פ) ואת שלום חנוך".

טולדנו: "אני אוהב את מירי מסיקה".

אילנית: "מסיקה באמת זמרת טובה ומרגשת".

לב: "היא מרגשת, וגם שירי מימון מדהימה לא פחות".

עד כמה אתם פעילים ברשתות החברתיות?
קשת: "אם לא הייתי מנהל את תיאטרון היידישפיל ולא הייתי צריך לקדם הופעות והצגות תיאטרון, לא הייתי מתעסק בזה".

טולדנו: "אני מאוד פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם, מפרסם בסטורי ועוד. זה מביא עבודה ומשאיר אותי בתודעה. זה חשוב בהחלט".

אילנית: "פייסבוק ואינסטגרם זה הדבר היום. באינסטגרם אני לא כל כך פעילה, אבל בפייסבוק יש לי שני עמודים: אחד אישי ואחד רשמי מטעם המשרד של שלמה צח. אני לא פנאטית בעניין הזה, אבל זה חשוב".

לב: "יש לי פייסבוק אישי, אבל אין לי מישהו שיעשה לי עמוד רשמי. יש לי המון חברים בפייסבוק, ובגלל שאני עכשיו לא בפרונט וכמעט נעלמתי, זה נותן לי הרגשה שאני עדיין קיימת. אחרי שלוש שנים שאני בפייסבוק, זה עזר לי להישאר בתודעה".

קשת: "יש ברשתות החברתיות טוב אבל גם הרבה רע, היום כל אחד יכול להעליב אותך חופשי. אין שום דבר שעוצר אף אחד מלהגיד מה שהוא רוצה, אבל מצד שני, מי כותב ביקורת על הצגות והופעות? מי שכותב ברשת. המבקרים הידועים כבר מזמן לא קיימים, קוראים בעיקר אנשים ברשתות החברתיות".

מה השיא שאתם עוד רוצים לכבוש?
אילנית: "בגילי אני לא מחפשת שיאים, אלא רק מייחלת שהקול יישאר כמו שהוא. אני לומדת פיתוח קול פעם בשבוע ומרגישה שזה עוזר לי. אני מרגישה שבורכתי בכך שאני עדיין מסוגלת לשיר בסולמות המקוריים. כוח עוד יש לי, אני מתאמנת בחדר כושר וטפו־טפו הבריאות בסדר. זה השיא מבחינתי. אין לי מה לכבוש יותר. אני רוצה להמשיך ולשמח את הקהל". -

טולדנו: "אני חותם על כל מילה שאילנית אמרה, והדבר שאנחנו הכי מעריכים זה שאנחנו היום במקום טוב באמצע עם קבלות. עשינו דרך ארוכה. הוכחנו הרבה פעמים שאנחנו ראויים להיות איפה שאנחנו נמצאים. יש לנו קהל שאנחנו רוצים לשמח וזהו".

קשת: "אני פשוט רוצה להמשיך להיות מבוקש כמו היום".

לב: "השיא שלי לא גבוה היום, אני רוצה להופיע כמו אילנית למשל. הייתי בהופעה שלה לא מזמן, וזה היה פשוט נפלא. לי זה קשה בגלל שהפסקתי לתקופה, אני פשוט רוצה להמשיך להופיע ולהופיע ולהופיע. הנשמה שלי היא על הבמה. כשאני לא שרה, אני לא חיה".