זו אמנם הייתה הפעם השישית של להקת "סוויד" בארץ, אבל עבורי זו הייתה הפעם הראשונה. אתוודה ואומר שאיני נמנה עם מעריציה ההדוקים של הלהקה וגם לא מעורה יתר על המידה בכל שיריה למעט הלהיטים המוכרים והאהובים אך בכל זאת ולמרות ציפיותיי הקצת פושרות - נכונה לי הפתעה נעימה. לא שיערתי שלראות ב"זאפה לייב" ראשון לציון חבורת רוקרים בריטים מזדקנים נאחזים בנעוריהם ונעורי מעריציהם תהיה חוויה מלהיבה כל כך.

וכן, בטוח שקל היה להרכב הוותיק להישמע אולדסקולי מדי ולספק ממתק נוסטלגי ולהסתפק בכך בלבד, אבל האנרגיות הבלתי נלאות של חברי הלהקה ובראשם הסולן ברט אנדרסון בעל ההליכה ה"טווסית", שקולו נשאר עוצמתי כשהיה, הוכיחה שרוקרים אינם מזדקנים על הבמה, אלא רק נעשים צעירים יותר. בייחוד כשהם באטרף מוזיקלי כאנדרסון.

לא לשווא הלהקה, שמציינת בימים אלו 30 שנה להיווסדה, נחשבת לאחת מחלוצות הבריט-פופ של הניינטיז והתפרסמה בהופעותיה הסנסציוניות לא פחות משיריה: "סוויד" באה לישראל בכדי לשמח ולסחוף את הקהל ובהחלט עמדו בציפיות: סולואי גיטרה מרטיטים ובועטים של הגיטריסט ריצ'ארד אוהקס, אנרגיות חסרות גבולות של המתופף סיימון גילברט והבסיסט מאט אוסמן ונונשלנטיות קוסמית ניגונית של הקלידן ניל קודלינג – היו מראה נוטף כריזמה וסקס אפיל הנע בין אפלוליות לרוח נעורים.

So Young, Animal Nitrates, Trash Beautiful Ones ועוד מהרפרטואר העשיר בן 8 האלבומים של הלהקה כולם זכו לעיבודים עכשוויים, רועשים ולוהטים לא פחות ממבצעיהם והפרפורמנס של אנדרסון, שלא הפסיק להתרוצץ, לקפץ ולרקוד על הבמה כנער בן 16, תוך שהוא מוותר על קטעי קישור מיוצרים וצועק לקהל בקריאות התלהבות – רק תרמו להיסטריה של מופע רוק אמיתי.

ואם לא די בהופעה של "סוויד", הרי שמי שחיממה אותה הייתה להקת "ג'ינג'יות" של תמיר אלברט ואמיר צורף שהדליקה את האווירה עם להיטים כמו L.A , "ביפ" ו"ג'ינג'יות" והוכיחה כי עדיין כוחה במותנה. לסיכום, אנדרסון וחבריו הצדיקו את בואם לארץ בפעם השישית והעובדה שהשירים נשמעו רלוונטיים ואקטואליים יותר מתמיד גם אחרי למעלה מ-20 שנה – רק משאירה טעם של עוד. עד הביקור הבא.