המוזיקאי הישראלי שליווה את ארדואן ממלא אולמות ומקרב ללבות

“ניגנתי שם באחד הקונצרטים הגדולים עם פילהרמונית מאוד נחשבת. התזמורת התגאתה בזה שכל הנגנים נאספו מ־23 מדינות, אפילו עוינות”, הוא משחזר. “היו שם מאזרבייג’ן, רוסיה, סוריה, איראן, ירדן, מצרים ואני מישראל. כל הדגלים הונפו תמיד לפני כל קונצרט, וזה היה מאוד מעניין. באותו ערב היה מופע בארמון המפורסם של הסולטנים באיסטנבול ושאלתי את מנהל התזמורת, שבמקרה היה יהודי טורקי, איפה דגל ישראל, והוא ענה: ‘אנחנו מופיעים הערב בפני ועידת מדינות האסלאם, אתה באמת חושב שאפשר להניף פה דגל ישראל?' זו חוויה שאספר לילדיי, אבל גם מלמד משהו על החיים בין הטיפות. אבל בסך הכל, טורקיה זו הארץ המוסלמית היחידה שבה יכולתי לפעול וליצור. למרות המצב שהשתנה, היא מדינה שיש בה פתיחות ומערביות שהחלה עם אטאטורק. בתקופות המתוחות קשה לפעול, אבל מצד שני הארץ פתחה עצמה לפניי ואהבה את מה שאני עושה”.

כעת מוציא מועלם, 51, מהמוזיקאים הבכירים בישראל, את ספרו השני, “עמוק בתוך כינור סדוק” (בהוצאת כרמל), רומן ריאליסטי שמבוסס על חוויותיו האישיות מהחיים בטורקיה ומגולל סיפור אהבה בן נגן כינור צועני לנגנית ויולה יהודייה, על רקע ההפיכה במדינה.

מועלם, בן 51 , נשוי לאישה טורקייה ואב לשניים, נולד בקריית אונו להורים יוצאי עיראק. הוא גילה את המוזיקה בגיל מאוחר יחסית, לאחר השירות הצבאי. בנסיעה הראשונה שלו לאיסטנבול, בשנת 2000, הוקסם מהעיר ומהמוזיקה הטורקית. “כשחזרתי לארץ התחלתי להקשיב למוזיקה טורקית קלאסית, ואז החלטתי ליצור קשר עם הנגן יורדל אוקצ’ן, שהיום נחשב הנגן הכי מפורסם בטורקיה ואז היה אנונימי לגמרי. הוא הופתע שהגעתי אליו בכלל. החל בינינו קשר של מורה תלמיד וגם התחברנו כחברים. ב־2002 הגעתי לטורקיה לחודש והקלטתי את האלבום הראשון, ‘רגעים משתנים’”.

לאחר מכן פנה אליו אוקצ’ן והזמין אותו לנגן עם הנגנים של משרד התרבות הטורקי. “זה היה מפחיד לעזוב את המשפחה והחברים ולהגיע למדינה מוסלמית כשאתה לא יודע את השפה ומכיר חמישה אנשים”, אומר מועלם. “בתקופה הזו ארדואן עלה והתחזק בשלטון. היחסים עם ישראל היו אז טובים. התחלתי לנגן עם ההרכב האינסטרומנטלי של איסטנבול, ולאט־לאט זה התפתח. הופענו ברחבי טורקיה ובהופעות רשמיות בעולם כמו בביקור מזכ”ל האו”ם או באירוח משלחות רשמיות מיפן. הצטרפנו גם לביקור הממלכתי ביפן ביחד עם ארדואן. לא הייתי בקשר ישיר עם ארדואן, אבל הוא ישב קרוב לבמה, ולאחר ההופעה היה קוקטייל, והוא לחץ לי את היד. בזמנו התרשמתי ממנו לטובה”.

אלא שלאורך השנים נעכרו היחסים בין ישראל לטורקיה, בין היתר בעקבות הקו האנטי־ישראלי שנקט ארדואן. נקודת ההידרדרות הבולטת ביחסים הייתה משט המאווי מרמרה, משט אוניות שיצא מטורקיה לרצועת עזה ב־2010. לוחמי שייטת 13 השתלטו על אוניות המשט, והתרחש עימות אלים שבו נהרגו תשעה מנוסעי אחת האוניות. התקרית הזו הובילה למשבר הדיפלומטי החמור ביותר בין המדינות. ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, שבמסגרתו שילמה ישראל פיצויים לנוסעי המרמרה. אלא שהיחסים העכורים ממשיכים לעלות לכותרות, למשל בהתבטאותו של ארדואן מהשבוע שעבר, שבה השווה בין שואת יהודי אירופה לבין “הטבח” של ישראל בעזה.

מועלם מצדו טוען כי רוב הזמן לא חווה את האווירה הפוליטית על בשרו. “לא נתקלתי בעוינות ברמת היומיום”, הוא אומר, “ובכלל, רק לאחר כמה שנים שם התחלתי להרגיש את זה. יחסית, לא נתקלתי בהרבה אמירות או הערות. לפעמים היו ויכוחים עם חברים שהיו תוקפים את מדיניות ישראל, והייתי באופן טבעי מגן על זה. בעיקר האשמות על היחס שלנו כלפי העזתים. ניסיתי לרכך ולהסביר כל הזמן. המקרים האלה לא רבים, אבל יש אנשים יותר פשוטים, למשל נהג מונית שמיד יתחיל להאשים אותך ולתקוף שאנחנו הורגים ילדים והממשלה שלנו בעייתית וכו’. זה החמיר לאורך הזמן. המקרה של המרמרה, למשל. כשהפרשה פרצה, אשתי הייתה בטורקיה עם הילד, ואני בישראל. היו הפגנות אנטי־ישראליות ברחובות ועוינות והייתה תקופה לא פשוטה”.

לדבריו, מעבר לחוסר הנעימות, היו מקרים שבהם גם נפגעה הפרנסה. “אני מאמין שבאיזשהו מקום הפסיק להיות להם נוח לעבוד איתי. הסיבה היא שהאווירה הפוליטית השתנתה. בתקופה שעבדנו יחד, הבאתי את הנגנים הטורקים להופעות בארץ, לפסטיבל ישראל ופסטיבל העוד וכו’. ב־2007 הבאתי לארץ מואזין, אימאם של מסגד מאיסטנבול. ביום ההופעה, שהוזמנו אליה כאלף איש, כמה שעות לפני ההופעה התקשר המפיק ואמר שעצרו את האימאם בשדה. מסתבר שהוא לא הגיע מטורקיה, והיו לו חותמות מסוריה ולבנון. רצו להחזיר אותו לטורקיה. בסוף נתנו לו לנגן, והוא הגיע שעה לפני ההופעה תשוש מאוד. היה לחץ גדול מאוד. לאורך השנים היו בעיות להביא אמנים מטורקיה כי היו לא מעט מקרים שהם נעצרו לחקירות בשדה התעופה, ולפעמים לא היה גיבוי של ההפקה, וחלקם אמרו: ‘אנחנו לא באים יותר’".

"היה מקרה של הרכב שאמור היה להגיע בזמן מבצע עופרת יצוקה. הם החלו להתווכח ביניהם אם לבוא או לא, וקלטתי שזה לא רק פחד, אלא סוג של אג’נדה. הם לא מסכימים עם מה שאנחנו עושים. אין ספק שבזמנים האלה לא היה נעים ברחוב ובכלל. הייתה הופעה שבוטלה בגלל אחד המבצעים. גם באולם הקונצרטים הנחשב באיסטנבול, ששייך למפלגת השלטון, היו זמנים שלא יכולתי להופיע. היו לי שם כמה פרויקטים גדולים, והם סגרו את הדלת בפניי. אז הייתי מופיע יותר בחו”ל ובארץ, וחוזר כשהכל נרגע. ותמיד היה לי ברור שזה לא משהו נגדי, אלא ברמה המדינית. זה כמו שבארץ מירי רגב לא נתנה תקציב או ביטלה מופעים בגלל אמירות ותכנים פוליטיים”.

בין השנים 2011־2014 שימש מועלם כנספח התרבות של ישראל באיסטנבול. לאורך שנותיו בטורקיה הוא יזם שלל שיתופי פעולה בין אמנים ישראלים וטורקים, הוציא לאור עשרה אלבומי מוזיקה מקוריים ושני ספרים,, השני בהם כאמור יוצא בימים אלו. באפריל האחרון זכה בפרס אקו”ם להפקה הטובה ביותר על אלבומו האחרון, “חזרה הביתה”.

“עשיתי במשך השנים מופעים גדולים עם מוזיקאים מישראל ומטורקיה, ולאחרונה הוצאתי אלבום שנקרא ‘מפגש הלבבות’, שזה מפגש בין גדולי הפייטנים היהודים מתור הזהב בספרד לבין גדולי המשוררים מהתקופה הסופית הטורקית. השירה הטורקית תורגמה לעברית והשירה העברית תורגמה לטורקית, וביצענו באותו שיר את שלוש השפות – טורקית, עברית וערבית. אז כן, זו גם שליחות לקירוב לבבות. הכי מיוחד בשבילי היה לשלב בין התרבויות והאנשים. אני מלחין בעיקר מוזיקה מקורית שיוצאת מהבטן, אבל עם השפעות רבות של המוזיקה הישראלית והטורקית”.