רמי

חודשיים של חקירות. מכות. מהלומות. שאלות. ועוד מכות. גרירה לחדר החקירות ביום, גרירה לחדר החקירות באמצע הלילה. מתי כל זה ייפסק? מתי יסתפקו החוקרים במה שכבר סיפרתי להם? איך אני יכול להבטיח שלא אסחף, שלא אגרר, שאעמוד בלחצים? שוב נוכחתי לדעת שאין זה משנה אם אתה על פסגת הר בסוף טיול או עמוק בבור לאחר טראומה. לא משנה איך הגעת לשם, מה שחשוב הוא לקבל את המצב שאתה נמצא בו כנקודת התחלה, ומשם, עם המבט לפנים, להמשיך ללכת. האבסורד הוא שככל שהמצב נעשה גרוע יותר, נקודות האור קלות יותר לזיהוי. בתנאי שבי, קל יותר לזהות צעדים קטנים משינויים דרמטיים. וככל שהמצב מחמיר, כל שיפור, אפילו קל שבקלים, זוכה להשפעה גדולה יותר.

בימים שבהם החקירות היו נסבלות, בימים שלא היו פלקות ולא קשרו אותי מאחור אל סורגי החלון, העברתי את הזמן בצינוק בתרגילים למיניהם. מה עושה בן אדם שכל החיים שלו סובבים סביב שעתיים־שלוש של חקירות בכל יום, חיים שבהם לגימה מכוס מים, שהשומרים מואילים לתת לו, או ביקור חטוף בתא השירותים שבמסדרון הם רגעים של שפיות. מה עושים בין לבין? איך מעבירים את הזמן כשהוא תקוע? איך אפשר לדרוך במקום ולשכנע את עצמך שאתה ממשיך לצעוד? מנסים להפגין שליטה במצב. מדמים שהכוח בידינו, שהבחירות הן שלנו, שאנחנו מנצלים את הזמן ואפילו שולטים בו.

אחד הפתרונות שמצאתי היה לספור. כל הזמן ספרתי. ספרתי שניות, דקות, שעות וימים. תרגלתי מתמטיקה. בדקתי כמה מספרים ראשוניים יש עד אלף - ובכן מאה שישים ושמונה! ואין כל דרך מתמטית לחשב אותם.

היו גם עינויים מהסוג הלא צפוי, כמו פשפשים למשל. בימים הראשונים בצינוק, הפשפשים לא הניחו לי לעצום עין. ניהלתי נגדם מלחמת חורמה עד שבסופו של דבר פיתחתי שיטה להיפטר מהם. ישבתי עטוף בשמיכה, בפינת החדר, בתקווה שריח גופי ימשוך אותם אליי. אחרי שהתקבצו ובאו, השארתי את השמיכה בפינת החדר ומיהרתי לחזור למיטה, בתקווה להספיק ולהירדם לפני שהם יצטרפו אליי.

עם בוקר השכמתי לציד פשפשים, מסע נקמה על תעלוליהם בלילה. מצאתי אותם בזה אחר זה במקומות המחבוא שלהם. ואכן, כעבור שבועיים מיגרתי את הפשפשים. היה זה אחד הניצחונות המתוקים שלי במצרים.

"אחד הפתרונות שמצאתי היה לספור". התמונה הראשונה של רמי הרפז מהשבי. צילום: משפחת הרפז"אחד הפתרונות שמצאתי היה לספור". התמונה הראשונה של רמי הרפז מהשבי. צילום: משפחת הרפז

בתקרת התא היה חור שדרכו חדרה קרן שמש ידידותית. אמדתי את השטח המואר שעל הרצפה, הכפלתי את הנתון בשמונה דקות ועשרים, שזהו זמן הגעתן של הקרניים לכדור הארץ, וכך חישבתי את קוטר השמש. הנה עוד דרך חביבה להעביר את הזמן.

בימים הראשונים של החקירות קשרו את ידיי מאחורי הגב וכיסו את עיניי בפיסת בד, באופן שבו נותר רווח צר שאפשר לי לראות את גדילי השטיח. החלטתי לעשות משהו קונסטרוקטיבי והתחלתי לספור את הגדילים. בספירה הראשונה מניתי שלוש מאות חמישים וארבעה גדילים, בספירה שנייה מניתי שלוש מאות חמישים ושניים. הייתי נחוש לרדת אל חקר האמת, וכך ספרתי שוב ושוב ובכל פעם התקבלה תוצאה אחרת. עד היום איני יודע אל נכון כמה גדילים היו לאותו שטיח, אבל אני זוכר אותו לטובה.

בשעות שבהן לא נחקרתי היה לי שפע של זמן לחשוב. אך לא תמיד עמד לי כוחי. היה עליי להתאושש, לחדש כוחות לקראת החקירה הבאה. ככלל החקירות היו רעות, והיו רעות מהן. היו חקירות של שאלה־תשובה־בום! חטפתי מכות גם על תשובה נכונה, רק משום שלא השביעה את רצונו של החוקר. אחת האוזניים, חביבתו של המרביצן, ספגה מהלומות רבות כל כך עד שהיא התחילה לצפצף. ניסיתי להבין מה הבעיה, סתמתי את האף כדי לבדוק אם האוזן מתפקדת. כששמעתי את האוויר עובר מחלל הפה אל תוך האוזן, הבנתי שעור התוף שלי נקרע. עד היום יש לי צלקת בעור התוף, אך למזלי לא נפגעה השמיעה.

כחודש ימים לאחר תחילת החקירות, כשדורגתי כ"רע" בקרב החוקרים, מנעו ממני מזון במשך שבוע ימים. בכל פעם שהובילו אותי לשירותים, הייתי אוכל שאריות שמצאתי בפחי האשפה, בעיקר שאריות שהשאירו מאחוריהם הכלבים. למדתי להסתדר עם הרעב. בסוף אותו שבוע העבירו אותי לצינוק חדש, קטן מקודמו, ששטחו ארבעה מטרים מרובעים. העמידו אותי בתוך התא עם הפנים אל הקיר, ובכל פעם שמישהו שם לב שאני מתיישב על הספסל, היו נכנסים ומרביצים. לא הספקתי לבדוק אם בכוונתם להרביץ לי גם בעודי עומד.

התמזל מזלי ומחמוד, אחד משומרי הלילה, חס עליי ומפעם לפעם היה משחרר אותי מהאזיקים כדי להקל על הכאב בכפות הידיים. הכאב היה כה חד שגם פריקת האזיקים הכאיבה. הוא גם הגניב לי מזון, שאותו הסתיר מתחת למכנסיים, ובאחת הפעמים זיכה אותי בחלבה ובפיתה. בלעתי את המעדן, שגרם לי לשלשול שכמותו לא ידעתי, לא לפניו ולא אחריו. אני עומד עם הפנים אל הקיר, משלשל ולא יודע את נפשי. משכתי מכנס אחד לצד כך שלכלכתי רק רגל אחת. האמנתי באמת ובתמים שעל ידי כך אני דואג לעצמי.

רמי הרפז בירידה מכבש המטוס שהחזיר את השבויים הביתה, 1973. צילום: רכיון פרטי משפחת הרפזרמי הרפז בירידה מכבש המטוס שהחזיר את השבויים הביתה, 1973. צילום: רכיון פרטי משפחת הרפז

פעם אחת בלבד חשתי שאני בסכנת חיים של ממש. זה קרה בפרק השלישי של סדרת עינויים שבמהלכה לא נתנו לי מים אף לא פעם אחת. גם לא שעות רבות אחר כך. שיחקתי עם עצמי. דמיינתי שאני עומד מול מגדל הבנוי מפחיות קוקה קולה, חלקן ריקות וחלקן מלאות, ועליי למצוא ביניהן פחית מלאה לפני שאתייבש. אבל לא היה מגדל ולא הייתה פחית, וממילא איני זוכר את סוף החיזיון. התעוררתי בבוקר, שוכב עם פשפשים, הלשון נפוחה וממלאת את חלל הפה.

יכולתי להסתדר בלי אוכל, אבל חששתי שהצמא יכריע אותי. הרגשתי שאני מתייבש, והנה אפילו במצב הזה נמצא מוצא, ציינתי כבר שאני אופטימי שאינו נלאה. בכל בוקר שטפו החיילים את הפרוזדור, ומקצת המים זרמו אל תוך התא. התיישבתי על הברכיים ושתיתי את המים, כמו ששותים ממעיין. לא חדלתי לשתות עד שטעמתי את האבק. אמרתי בלבי, אם אני מרגיש את טעם האבק, כנראה שרוויתי.

לאחר תקופת ההרעבה הביאו לי מעט שעועית בצלחת. לפי חשבוני היה זה יום כיפור. אמרתי לסוהר שהיום הוא יום קדוש ליהודים, יום של סליחות, ומִצווה עלינו לצום. הסוהר הופתע. גם אני. הייתה זו הפעם הראשונה בימי חיי שצמתי ביום הכיפורים. האוכל ממילא היה כל כך מועט שעדיף היה להרשים את הסוהר ביכולת השליטה שלי.

בתום ימים אחדים כבר קיבלתי מזון ומים. הארוחות היו מספיקות: מנת פול בבוקר, ירקות מבושלים ומנת אורז בצהריים, ופעם בשבוע אפילו ניתן היה לזהות בשר על האורז. גם פיתות לא חסרו.




נורית

נטע ואמיר מוצפים בגעגועים ו"מתנפלים" על כל בחור מוכר שמבקר אצלנו. אמיר מדבר כל היום על מטוסים, וכשאינו מדבר עליהם הוא משחק בהם, ותמיד טורח לציין ש"אבא שלנו הוא טייס פנטום". עם זאת, הבעיה העיקרית שמעסיקה את כולנו היא מספר שלוש. אין לי כוח לסחוב אותו בלי עזרת הידיים. הלוואי שיצא כבר לאוויר העולם, ואוכל להניח אותו בעריסה מפעם לפעם.

אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר עליך, ואולי אני לא יכולה, אבל אני יכולה לתאר לך מה עובר עליי. גם אם זה כרוך ביללה קטנה שאני משמיעה ליומן שלי. היומן הוא המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להתפרק בפניו. היומן הוא הקשר היחיד שלי אליך. ליומן, שהוא אתה בדמיוני, אני יכולה לכתוב עד כמה כבד לי וקשה, אני יכולה לספר שהבטן ירדה, והמעמסה על האגן והרגליים גדלה, וכשאני עומדת זמן מה או הולכת יותר מדי, אני ממש מרגישה שגופי אינו מחזיק את הכבודה שאני נושאת בתוכי. לעתים אני חושבת שמשהו לא בסדר, הלא הייתי בהריון כבר פעמיים, ובאף אחת מהפעמים לא הרגשתי כבדה כל כך ומסורבלת. אני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים, זאת האמת.

רמי

אמיר היה בן חמש כאשר נשביתי. באחד המכתבים הראשונים שקיבלתי מנורית היה מצורף ציור שצייר בן דוד של אמיר, המלווה במילים של אמיר המנסה לשחזר את הצניחה שלי. בציור מתאר רצף של אירועים - טיל פוגע במטוס, המטוס המתפוצץ, ושני צנחנים, לוס ואני, תלויים בין שמיים וארץ. בתחתית הציור נכתב בשם אמיר: "הרבה דרישות שלום, ואני מאוד מאוד מחכה לך". ראיתי את האיור הזה רק כאשר חזרתי מהשבי הואיל והצנזורה הצבאית לא התירה את צירופו למכתבה של נורית. הסיבה לכך, כך הבנתי לימים, היא שבצה"ל לא ידעו מה טיב המידע שמסרתי למצרים, והם ביקשו למנוע כל מידע שעלול היה לסתור אותו.




נורית

קל לי כל כך להגיד לאחרים שצריך סבלנות בשעה שאני עצמי איבדתי את הסבלנות. גם אם אני בטוחה שאחרי הלידה, בלי הקילוגרמים האלה שאני סוחבת, יהיה לי קל יותר, ותוקל גם המעמסה הנפשית. לעומת זאת, איני יודעת מה תהיה תגובתם של הילדים לאח הקטן שייוולד להם או לאחות. גם כך קשה להם, והקושי הזה מתבטא בעיקר במריבות שיש להם בינם לבין עצמם וגם איתי. נטע לא מקשיבה לי כלל, והסכסוכים איתה הולכים ומתרבים, הערב היא ממש בכתה. אביהו הגיע, והיא ראתה את ענבר רצה לקראתו, ועמדה כך בשקט, עם חיוך על השפתיים. הלב התכווץ לי. אמיר צמוד אליי בטענה "שהוא שומר על אמא", ויש לי הרגשה שזה מרגיז את נטע, ולכן היא לא פוסחת על אף הזדמנות להתעלל בו.

אין ספק שהמצב לא קל לאף אחד מאיתנו, ולא מפליא שישנן עליות וירידות. אני כעת בירידה, וזה כמובן מכביד על הילדים. קודם כל, עבר כבר חודש והגעגועים קשים מנשוא. אני דואגת לך, רמי, ואני לא מפסיקה לדמיין אותך, כלוא בחדר חשוך, לבוש בבגדים מלוכלכים, שוכב לישון על מזרן שורץ פשפשים ועוד חזיונות כאלה המכבידים כל כך על הנפש.

רמי ונורית הרפז, בשנים האחרונות. ארכיון פרטי משפחת הרפזרמי ונורית הרפז, בשנים האחרונות. ארכיון פרטי משפחת הרפז

לפעמים אני מרגישה כאילו אני נופלת. לך לא אוכל לכתוב זאת, אבל היומן סופג הכל. דווקא עכשיו כשאני זקוקה לך יותר מכל - אתה אינך. הבטן ממשיכה לגדול ועליתי בהריון הזה ארבעה עשר קילוגרמים. חטפתי בימים האחרונים איזו פריחה נוראית על כל הגוף. הרופא טוען שמדובר באלרגיה למשהו, אלא שבמצבי קשה לעזור היות ותרופות חזקות עלולות להזיק. אין ברירה אלא לסבול גם זאת, שלא לדבר על התענוג המפוקפק מאוד בלבישת גרביים אלסטיים וחגורה אלסטית שרק מגבירים את חום הגוף וגורמים לי להזיע. לפעמים אני רוצה שמישהו ייקח אותי תחת חסותו וידאג לי, ושלא אצטרך להתמודד עם כל מה שקורה. אבל רגעים אלו עוברים, ואני מתעשתת וחוזרת למציאות. 

רמי הרפז נפטר בינואר 2019 בגיל 79. הספר "השבוי ואשת השבוי" יצא בהוצאת מטר