"ערב ערב" הוא בעיניי האלבום הטוב ביותר של שלום חנוך. אני יודע, זה נשמע תמוה. אולי גם פרובוקטיבי במכוון. איך העדפתי אלבום לא מוכר יחסית משלהי שנות ה־90 על פני "מחכים למשיח", "חתונה לבנה", "אדם בתוך עצמו", "בגלגול הזה" ועוד אלבומי פאר אחרים של חנוך. אבל אני איתן בדעתי. חשבתי ככה כששמעתי אותו לראשונה, כשיצא ב–1997, והתחושה רק התחזקה מאז.

"ערב ערב" לא נתפס כאלבום "חשוב", כי אין בו האלמנטים שמזכים אלבומים בהגדרות האלה. הוא לא מהפכני, בטח לא כמו שהיה "חתונה לבנה" עם הצליל האמריקאי המנופח והעיסוק התקדימי בפצעים אישיים; לא נכללים בו להיטי ענק בלתי נשכחים, דוגמת "מחכים למשיח"; והוא גם לא זכה להצלחה מסחרית או לחשיפה תקשורתית יוצאות דופן בזמן אמת. ובכל זאת, מבין שלל אלבומיו של שלום חנוך - שהיה ונותר המוזיקאי הישראלי האהוב עליי - זהו האלבום היחיד שאני מסוגל לשמוע בחדווה מההתחלה ועד הסוף.

אפשר לנתח את הסיבות לכך בשלל אופנים. אולי זו העובדה שהוא הוקלט כולו בהקלטה חיה באולפן, ללא חזרות מוקדמות וללא תיקונים. מה שהפך אותו ליצירה אורגנית ואחידה בצליל שלה, וגם למשהו שנשמע יותר פשוט ואמיתי מיצירות אחרות של חנוך שהיה עליהן הרבה איפור הפקתי. ואולי אלה העיבודים יוצאי הדופן, בקנה מידה חנוכי, שכללו כלי נשיפה (אבישי כהן בחצוצרה, למשל), ובאופן כללי וייב יותר אקוסטי ופחות מכוסח. אני מודה שעם השנים קצת קשה לי עם הרוק'נרול לפנים של שלום, בסגנון עדות ה"רק בן אדם", והצליל המעודן של "ערב ערב" בא לי יותר טוב (עם הבירה הבלגית, שהחליפה את הגולדסטאר). אגב, אף על פי שלואי להב מכחיש זאת בתוקף, אני משוכנע שעל האלבום הזה הייתה השפעה מסיבית של "set the twilight reeling", אלבום של לו ריד שיצא מעט קודם והורכב משילוב דומה מאוד של גיטרות וכלי נשיפה.

אבל כל אלה פלפולים של חובבי מוזיקה. כי בתכלס, מה שהפך את "ערב ערב" לאלבום יפה כל כך הוא קודם כל מקבץ השירים הנדיר באיכותו. כמעט בכל אלבום, גם של הגדולים ביותר, יש כמה רצועות שניתן היה לוותר עליהן. ואין על כך מחלוקת בין עמי לתמי, יבין המבין. אבל כאן יש לא פחות מ–15 שירים, וכולם פשוט נהדרים. שיא אמיתי של שלום חנוך כיוצר, בייחוד בחיבור הכל כך ייחודי לו בין האישי והכללי. האלבום נפתח בשיר הנושא, שמתווה מראש את הטון הכללי: אני כבר לא חלק מהמשחק, פרשתי מהמרוץ. את האלבום הזה אני מקליט כמשקיף מהצד. או בחנוכית: "כבר מזמן לא השתתפתי בתמונה הקבוצתית. העבר שעזבתי, כבר עבר מבחינתי". והוא ממשיך עם רצועות אינטימיות במיוחד, שבהן שלום כותב על אביו המת ("בצעירותי"), רגעים נפשיים לא פשוטים ("מת לישון") ובייחוד יחסים רומנטיים מורכבים, כולל אזכורים יפים ולא שכיחים של סקס ("זו שעת בין ערביים שקטה, מתאים לי כל כך, לקחת אותך למיטה"). ולצד כל אלה הוא לא מוותר על כמה מהשירים החברתיים הנוקבים ביותר שלו, ובראשם "אל תקרא לי עם", עם שורות שפשוט אין כמוהן במוזיקה הישראלית כמו "ישמור אותי האל מפני האמונה".

ועכשיו, 22 שנה אחרי צאתו, "ערב ערב" זוכה סוף־סוף לראשונה לגרסת ויניל (באדיבות nmc united). את היחסים המורכבים שלי עם פורמט התקליט פירטתי כאן לא פעם. אני נוטה לראות בקאמבק שלו סוג של גחמה היפסטרית, שהולכת בכוח נגד כיוון התנועה. אבל זהו מהמקרים הנדירים שבהם אני מוצא לכך הצדקה. מדובר בתקליט כפול, מה שמחייב לא מעט התעסקות. אתה לא יכול להשתמש בו כמוזיקת רקע, כי יש צורך להחליף צד אחת לכל כמה שירים. והתוצאה היא שאתה פשוט... מקשיב לו. תוך עיון בדף הכרומו המצורף והמרהיב, שכולל מילים, צילומים וקרדיטים. דווקא הצורך הזה מעניק ליצירה את הכבוד הראוי לה. בהאזנה אמיתית, נינוחה, משחררת. ובחנוכית: קצת אף, קצת שפתיים. קצת לנון, קצת יין.

על הסכין

1) ואם נישאר רגע באלבומים, במשך שנים כתבתי בתקופה הזו של השנה רשימות ענק שסקרו את יבול אלבומי החג. מדהים באיזו מהירות וקלות כל זה התפוגג. עדיין יוצאים כאן אלבומים, אבל חשיבותם הולכת ופוחתת. ושוק המוזיקה כבר מזמן לא מתנהל בין ראש השנה ופסח כמו בעבר. זה קצת עצוב, אבל סוף־סוף מותאם לעולם האמיתי.

2) בדומה לשרת התרבות, עדיין לא צפיתי בסרט "ימים נוראים". אבל כן גיליתי ששתלו בפי יגאל עמיר הקולנועי את המשפט "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". משפט המזוהה בבירור עם בנימין נתניהו, שלחש אותו באוזני הרב כדורי, שנתיים אחרי רצח רבין. כלומר, מניפולציה זולה ומיותרת, שנועדה להדק את הקשר בין ההסתה של נתניהו והרצח. למה?

3) יו־טיוב נתפס כטריטוריה נפרדת, הנשלטת בידי צעירים ושונה לגמרי ממה שקורה ברדיו. אבל על פי נתוני השנה היוצאת, המוזיקאים הישראלים המושמעים ביותר ביו־טיוב היו אייל גולן, עומר אדם, עדן חסון ועדן בן זקן - בסדר הזה. בקיצור, אפילו בבמה שאמורה להיות חדשנית ואחרת, השמרנות הישראלית חוגגת.