אילנה אליה נערכת להופעת אלבומה החמישי, "אהבה בתענוגים", שיושק חגיגית ב־25 בנובמבר (19:00) במרכז ז'ראר בכר בירושלים, במסגרת פסטיבל העוד, ושמחתה, מה לעשות, רחוקה מלהיות שלמה. "איך אוכל לשמוח בשעה שצער עצום שטף את כולנו, יוצאי כורדיסטן בישראל, נוכח הבגידה הנוראית של האמריקאים בעם הכורדי שלחם לצדם בשביל להעיף את דאעש, ועכשיו מפנים לו עורף בצורה כה אכזרית?", תמהה אליה.

אומץ הלב שבו הם נודעו לא גורם לך להיות אופטימית?

"אין כאן מקום לאופטימיות, ולא נראה שיש להם איזשהו סיכוי מול ארדואן. כשהם מנצחים, זה קורה - חוץ מאומץ לבם - עם מקלעים ועוזים. אין להם תותחים ומטוסים כמו שיש לטורקים".

כהרגלה, שזור אלבומה החדש של אליה במוטיבים כורדיים. "כחלק מהמורשת עליה גדלתי, אני משלבת אותם בשירים שלי", היא מעידה. "הסאז, כלי המיתר שבו מנגן אליהו דגמי, הוא הכלי העיקרי שמלווה אותי. לא הזורנה, שעם צליליו העזים ככלי נשיפה קשה לשיר. הוא כלי דומיננטי, המיועד בעיקר לחגיגות גדולות בשטח הפתוח".

לדבריה, שירי האלבום לקוחים מספר הפיוטים "שיר ידידות", שמקורו בצפון אפריקה. אליה הלחינה את רובם ו"על חלקם הלבשתי לחן כורדי". היא עשתה את זה עם המפיק המוזיקלי של האלבום, יהודה אשש, מוזיקאי ירושלמי ותיק שלמד מוזיקה ועיצוב סאונד בארצות הברית. כמפיקת האלבום, כשכל ההשקעה הכספית על כתפיה, היא הייתה מעורבת גם בהפקה המוזיקלית ובחרה את הנגנים אחד אחד.

הסיפור של אליה (64) בלתי שגרתי. היא גדלה בקטמונים בירושלים כילדת סנדוויץ' בין תשעת ילדיהם של יוצאי כורדיסטן, שעלו מזאחו שבצפון עיראק. "מאז שאני זוכרת את עצמי, אני שרה", היא נזכרת. "כבתו של חזן ופייטן, הייתי שומעת את אבא שלי שר בבית, באירועים ובשמחות, וגם מאזין בערגה לשידורים הליליים מכורדיסטן. בעקבותיו, היה לי ברור שבבוא היום אהיה זמרת ובשביל זה למדתי אצל מורים ירושלמים לפיתוח קול".

בסגנון אחר מהמוזיקה שעטפה אותך בבית?
"לגמרי. אצלם שרתי מוזיקה קלאסית ואופרות. לצד זה, ניגנתי בעצמי בגיטרה והופעתי בכל מיני מתנ"סים בירושלים. רציתי להקה צבאית, אך לא התקבלתי ושירתי במודיעין".

כשהשתחררה, במקום להסתער על קריירה, הלכה לעבוד בבנק שבו הגיעה לתפקיד ניהולי. היא המשיכה לעבוד בבנק גם כשהוציאה את אלבומה השני. "הוריי לא מנעו ממני דבר, אבל חשבו שקודם כל צריך לדאוג לפרנסה", היא מספרת. "ככל שאבא שלי היה אדם מאוד ליברלי, הוא לא ציפה ממני שאעסוק במוזיקה באופן מקצועי".

כיום כואב לה על שאביה לא זכה לראותה פורצת לקריירה בינלאומית. המפנה בחייה אירע בעקבות מותו ב־88' ממחלת לב. "לאחר שהוא נפטר, הייתי מקשיבה לחומרים שהקליט מרדיו כורדיסטן ולשירים שהקליט באופן פרטי. חבל לי שהוא לא יצא עם המוזיקה הנפלאה שלו מתחומי העדה.




"למען האמת", היא מוסיפה, "די ציער אותי שבארץ מכירים רק את המוזיקה המזרחית הקלה, המקבילה לפופ. אם הזכירו את העדה הכורדית בהקשר של מוזיקה, זה קרה בנשימה אחת עם חגיגות הסהרנה, המתקיימות אחת לשנה, ובהן נישאים ברמה צלילי הזורנה. ראיתי שליחות בהפצת המוזיקה הכורדית האיכותית".




רק ב־1992, כשכבר הייתה בת 37, פרצה עם אלבומה הראשון "ג'אבליו" (בעברית: "בן ההרים"), והקדישה אותו לזכרו של אביה. "היה לא קל עם האלבום הזה", היא מודה. "לעומת אלה שקיבלו אותו באהבה גדולה מאוד, היו שהתלהבו ממנו פחות. בעיקר מזרחים שלא יכלו לעכל פיוז'ן של מזרח ומערב. נראה לי שהקדמתי את זמני".

כעבור ארבע שנים הוציאה אלבום שנקרא על שמה ונעצרה זמנית, עד שב־2008 הוציאה את "ארם", אלבום אוסף של שני אלבומיה הראשונים. "ארמית היא השפה המדוברת אצל יהודי כורדיסטן", היא מעירה. אלבומה הרביעי, "שירה", כבר זכה לשבחי הקהל והמבקרים. באלבום הזה שילבה צלילים כורדיים עם שירי משוררות כמו זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך.

אליה, עם שירתה העוצמתית, ומופע מרטיט משירי אום כולת'ום, היא בעיני רבים "מרסדס סוסה הישראלית", והפכה לתופעה חריגה בנוף המוזיקה המקומי. הקהל משתגע ממנה, "אבל לא משמיעים אותי מחוץ לקול המוזיקה". היא זוכה לתשואות בפסטיבלי מוזיקת עולם ברחבי תבל, אך בארץ בקושי מכירים אותה. "אין נביאה בעירה", מצירה אליה.

איך מבקיעים את החומה?
"אם לא ישמיעו אותי ברדיו, החומה לא תיבקע".