יומרנות הייתה במשך עשורים ארוכים מילה גסה במוזיקה הישראלית. ולבטח ברוק הישראלי. ז'אנר שהתעצב על פי האבטיפוס של צוותא. מועדון קטן, צנוע, תת־קרקעי, שבו הקהל רואה לאומן את הלבן של העיניים. או את הלוגו של האול סטאר. הדרישה האולטימטיבית מרוקר ישראלי הייתה להיות “אמיתי". במראה - ג'ינס וטי־שירט, ובעיקר במוזיקה. רוצה לומר, להישאר פשוט. בסיסי. מחובר לשורשים. וגו'. מי שהעז לחרוג מהקו ולהציע משהו שאפתני יותר, בין שמדובר בסאונד (הלו “חתונה לבנה") או בקונספט, הואשם מיד בסעיף הפומפוזיות. דין התנועה נשמר היטב עד סוף שנות ה־80, לפחות במיינסטרים. ואז הגיעו החברים של נטאשה, שחשבו בגדול מהרגע הראשון. היה להם לוגו, עוד לפני שיצא אלבום הבכורה. הם לא התביישו לצרוח בפזמון ולהיות סופר־דרמטיים, או רומנטיים. ובעיקר, היה להם ויז'ן שחרג מהכללים הפשוטים והנוקשים של תעשיית המוזיקה הישראלית.

הוויז'ן הזה הגיע לשיאו עם “רדיו בלה בלה", אלבום כפול שיצא לפני 25 שנה, ונבנה סביב קונספט של שדרן בתחנת רדיו פיראטית הסובל מפיצול אישיות. כל אחת מארבע הדמויות שלו זכתה לצד אחד באלבום, ולפרשנות מוזיקלית שהלמה את האפיון שלה. דיכאוני, ציני, אנרכיסט ומאמין באהבה. ההשפעה מהעולם הייתה ברורה (למעשה, אופרת הרוק “קוואדרופוניה" של המי, שיצאה ב־1973, עסקה בגבר שסובל מפיצול אישיות, המחולקת לארבע דמויות), אבל במונחים ישראליים זה היה תקדים אמיתי. גם בעצם הקונספט, גם ברוחב היריעה, וגם בכמות ובאיכות האורחים באלבום (מאיר בנאי ז"ל, ערן צור, אביב גפן, פבלו רוזנברג, אלון אולארצ'יק, דודו פישר, שם טוב לוי ועוד ועוד).

התוצאה הייתה קולאז' מוטרף, אקלקטי ובלתי נשכח, שכדרכם של פרויקטים כאלה כלל רגעים מופלאים של ממש, לצד רצועות שבאלבום רגיל לא היו עוברות את סף העריכה (בעיקר בצדדים 3 ו־4). אבל בתוך המכלול הפכו לסוג של קאלט.

25 שנה מאוחר יותר, הנטאשות התכנסו מחדש כדי להשיב את "רדיו בלה בלה" לסקאלה. זה קרה בסוכות, למרגלות מצדה, במסגרת “פסטיבל התמר" (שאפו על הפקות המקור המושקעות), ונתן פייט ראוי לאלבום המקורי בכל הנוגע לממדי היומרנות. ראיתי כבר אין ספור הופעות בישראל. בכזו עוד לא הייתי. הכל היה בענק. עיצוב הבמה, הווידיאו ארט (מדהים), איכות הסאונד, כמות הנגנים, היקף האורחים (נינט, עמיר בניון, אמיר דדון, קובי מרימי, ערן צור), וזמן הבמה היקר שניתן למונולוגים המוטרפים של ליאור אשכנזי (שגילם את השדרן א. וקסמן). לאורך למעלה משעה זו הייתה הפקה עוצרת נשימה, משמיטת לסת לפרקים, שלא פעם בלעה את המוזיקה עצמה (רגעים בולטים: סולו הגיטרה של “פרדי על הבוקר", שהביא את הפינק פלויד, הפינק פלויד, למצדה; והתזמורת הבלקנית העליזה שהחליפה את האלקטרוניקה של “מעליות").

אבל אז הטבע - או רוחותיהם של מייסדי צוותא החמושים בסנדלים - החליט כנראה שהשואו הזה עובר כל גבול, וגמל לו במופע ברקים מרהיב שהתחלף בגשם זלעפות ששטף הכל ואילץ את הלהקה ואת הקהל לנוס על נפשותיהם. באופן אירוני, זה נראה כמו חלק מ"רדיו בלה בלה" המקורי. השלב שבו המגלומניה של א. וקסמן מתנפצת לטובת הרגש הפשוט. וזה בדיוק מה שקרה כעבור כשעה, עם חידוש המופע. הגשם השבית את המחשבים, כיבה את המסכים והחריב את הקלידים של ארקדי. ובהיעדר הפירוטכניקה, נותרנו רק עם המוזיקה. מה שהוסיף את האלמנט היחיד שהיה חסר עד אז בהופעה: אינטימיות. ויצר כמה רגעים מרטיטים באמת, בחיזוקם של עמיר בניון, ערן צור ונינט, שהזכירו שהנטאשות היו - לפני הכל - להקה נהדרת. וגם אנושית ומרגשת מאוד. באופן סמלי, ההדרן הסתיים עם “נאמר כבר הכל", שביצעו ארקדי דוכין ומיכה שטרית לבדם, בלווי פסנתר וגיטרה אקוסטית בלבד.

ועדיין, שיהיה ברור. אין לי אפילו בדל של טענה כלפי היומרנות של הנטאשות. להפך. היא מצרך נדיר במוזיקה שלנו ועובדת נפלא כשיש מאחוריה כישרון אמיתי. ובמקרה הזה, כמות הכישרון שהופגנה במופע היא פשוט בלתי נתפסת.