בשבוע שעבר הזדמנתי לכנס אקדמי בנושא ארכיאולוגיה, שהתקיים באוניברסיטה העברית. לא אלאה אתכם בפרטים, נגיע מיד לשורה התחתונה. עולם הארכיאולוגיה הישראלי חצוי כבר שנים בשאלה עד כמה סיפורי המקרא זוכים להוכחות ולממצאים בשטח. ובמובלע - האם הם בכלל התקיימו באמת. באופן ספציפי, יש מחלוקת עזה בין החוקרים בסוגיית עצם קיומה של מלכות דוד ושלמה, להלן “הממלכה המאוחדת". הגישה ה"מינימליסטית" גורסת שאין כל הוכחה רצינית לקיומה של ממלכה כזו, ולכן מדובר בסיפור פיקטיבי, בעוד הגישה ה"מקסימליסטית" טוענת שממלכה כזו אכן התקיימה, כולל בית המקדש המיוחס לשלמה המלך.



כמעט כל משלחת מחקר וכל מאמר אקדמי העוסקים בארכיאולוגיה של תקופת המקרא יושבים על הציר הזה, שבין ההשקפות המנוגדות. השקפות שלכל אחת מהן יש גורו אקדמי משלה, עם חצר מאמינים קנאים, אינטריגות ויצרים בוערים, וגם גופים מממנים בעלי אינטרס. וכך, גם הרצאה במסגרת הכנס על ממצאים חדשים מחפירות היישוב לכיש, שלמתבונן התמים תיראה אקדמית לחלוטין, שלא לומר יבשושית, היא למעשה זירת קרבות מדממת. כי השאלה היא אם התגלו באתר ממצאים שניתן לשייך אותם ליישוב יהודי בתקופה שבה מתוארכת אותה ממלכה מאוחדת. אם כן, זו הוכחה לכך שאכן הייתה ממלכה כזו, שגם גלשה מאזור גב ההר לשפלה (שם נמצאת לכיש), ומכאן שהייתה ממלכה משמעותית.



האולם הגדול היה מלא מפה לפה בשעת ההרצאה של פרופ' יוסף גרפינקל, שחפר בלכיש וטען שמצא בה עדויות לקיום הממלכה המאוחדת, ובנאום התגובה של חוקר שניסה להזים את דבריו. למרות הטון המנומס של הדוברים, המתח היה ברור. כמו גם העקיצות האישיות. מה שהעלה סומק בלחייהם הבוערות של חלק ניכר מהנוכחים, שלא היו אנשי מקצוע אלא ארכיאולוגים חובבים, ומבחינתם הגיעו לקונצרט של רוק סטארים.



באותו ערב ממש, במקריות מפתיעה, אחד מבניי ניגש אליי בהתרגשות. הוא שמע שקנדריק לאמאר, הראפר הנערץ ביותר בעולם כרגע, הצהיר על עצמו כ"בן ישראל", קבוצה דתית של שחורים אמריקאים, הרואים עצמם כצאצאי עשרת השבטים וטוענים שהם בני ישראל האמיתיים. מה שהעסיק בעיקר את הבן שלי הוא הסוגיה הגנטית. האם וכיצד ניתן לבחון את הקשר הפיזי בין חברי הקבוצה הזו ובין היהדות. ניצלתי את ההזדמנות והכנסתי אותו לעולמם המופלא של אין ספור עמים ברחבי העולם, הטוענים שהם נצר לעשרת השבטים.



גם את סוגיית השבטים האבודים, וגם את התהייה - האם סיפורי התנ"ך אכן קרו באמת, אפשר לאתגר בשאלה נגדית: למה זה בעצם חשוב. כלומר, אם שבט גדול בניגריה, נאמר, טוען בתוקף שהוא יהודי, ומקיים כבר מאות שנים מצוות של היהדות, למה זה משנה אם באמת היה יהודי במקור? ובזווית רחבה בהרבה - גם אם נניח שמרבית סיפורי התנ"ך לא התקיימו מעולם, למה זה כל כך עקרוני? הרי אין ויכוח על עצם קיומו של עם יהודי, במשך למעלה מאלפיים שנה, עם מסורות ואמונות משותפות.



אבל העובדה היא שזה חשוב. כי אנשים, מטבעם, לא מסתפקים בסיפורים ובאגדות. הם זקוקים להוכחות. למשהו מוחשי. לא פלא שכל מפיק סרטים מייחל לכתובית המופיעה בסוף הסרט, “מבוסס על סיפור אמיתי". זה מקנה ליצירה שלו תוקף הרבה יותר משמעותי בעיני מרבית הצופים, שלשיטתם משהו ש"קרה באמת" עדיף על פני משהו שסתם הומצא.



גם אני, באופן אישי, מתרגש מכל ממצא ארכיאולוגי המעיד על קיום חיים יהודיים קדומים, באותה אדמה שעל פניה אני מתהלך היום. זה מייצר אצלי קשר רגשי ותחושת זהות כלפיהם, שהם חזקים עשרות מונים מהתחושות שמתעוררות בקריאת טקסט, או בשיעור היסטוריה. אי אפשר להתעלם מהמוחשי, בדיוק כמו שאי אפשר להתעלם מהגנטיקה. זה מזכיר קצת את השאלה, מה תרגיש אם תגלה שאחד מילדיך הוא לא צאצאך הביולוגי. זה לא אמור לשנות כמעט דבר, ובכל זאת - זה משנה הכל. עכשיו תארו לעצמכם שהמטען הגנטי של קנדריק לאמאר דומה מאוד לזה של טונה, או של נצ'י נץ'. מה, לא נתרגש?




על הסכין


1. מעט מאוד אנשים, כולל חובבי מוזיקה, מכירים את השם רוג'ר הודג'סון. אבל אם תשמיע להם את "breakfast "in America או את "the logical song", שהוא כתב וביצע, הם יזהו מיד. וקרוב לוודאי, בהתלהבות. חוסר הקישור הזה עלול למנוע מכם מלהגיע להופעתו של הודג'סון, מקודקודי להקת סופרטרמפ, ב־11.11 בתל אביב. אל תוותרו עליה.



2. השבוע כולם דיברו על ההופעה של אבנר נתניהו בתוכנית “המרדף" (כאן 11). עיקר הדיבור עסק בהפתעה, שלא לומר התדהמה, מכך שנתניהו הצעיר התגלה כבחור מלא קסם, הומור וצניעות. במקום להתפלא על כך שהוא “ניצל" מאימת בלפור, אולי צריך לחשוב הפוך. שהנורמליות שלו רק מעידה על הדמוניזציה המוגזמת שנעשתה למשפחתו.



3. להקת קולדפליי עומדת להוציא אלבום חדש בנובמבר ובחרה בקמפיין מקורי במיוחד. הם חוזרים מאה שנה אחורה, מפרסמים מודעות בעיצוב של פעם, מכתבים שהודפסו במכונת כתיבה ומשלבים את פניהם בתמונה מ־1919, של הלהקה של סבא רבא של גיטריסט הלהקה. הלוואי שהמוזיקה שלהם הייתה מעניינת באותה מידה.