"שתישרף האהבה", אלבומו הרביעי של איתי לוי שיוצא כשנתיים אחרי האלבום "שורדים אהבה" (רעיון לאלבום חמישי: "קוברים אהבה"), מנסה להציג את הוורסטיליות של הזמר בעל הקול החם והמשובח, שנחשב לאחד הלוהטים כיום בז'אנר המסולסל.

השיר הראשון באלבום, שהוא גם שיר הנושא ואחד הלהיטים הבולטים של לוי בתקופה האחרונה, יצא לפני שנתיים. בשנתיים שחלפו ניסה לוי להמציא את עצמו מחדש, ולעמוד ברף הציפיות הגבוהות ממנו. האם זה הצליח לו? לא בטוח.

מצד אחד, אין באמת סיבה להוציא את האלבום, יען כי השירים שבו כבר יצאו כסינגלים במהלך התקופה, והאלבום הוא לא יותר מתפזורת של שירים מפה, משם ומשומקום, שלא מאתגרים את המאזין ולא מעניקים לו ערך מוסף חדש, חדשני או מרענן.

חלק מהשירים בהחלט הולמים את מידותיו של לוי. ראויות לציון הבלדות הרציניות, כמו שיר הנושא המצליח, "קירות", "קעקוע על הלב" ו"פתאום אהבה".

גם כמה מהשירים הקצביים, כמו "זז בטירוף" מצליחים להלהיב, לצאת מהקופסה, ועובדים טוב, חרף העובדה שהם בנאליים להחריד, ממצבים את לוי כזמר חפלות מיומן ואפקטיבי.

מצד שני, שירים כמו "ניו יורק סיטי", "טכנו", "השמחה שלנו" (עם דודו אהרון), "הזמן שלנו" (עם עדן בן זקן) ו"מסיבת רווקים" (עם ליאור נרקיס) אומנם רצים במועדונים וזוכים לכמות צפיות נאה ביוטיוב, אך לא עושים חסד עם קולו של לוי, מציגים אותו באור פתטי בכל מה שקשור בבחירת שירים, ומפיצים בנאליות להמונים. אלו שירים שאין ללוי שום סיבה להיות גאה בכוחם ברשתות החברתיות.

אז עם כל הכבוד לנשמה של לוי, למעט כמה הפתעות נעימות לאוזן ובהחלט מצוינות, האלבום לוקה בחלקו בחסר, כשבפועל חלק מהשירים נשמעים כמו סקיצות שהיו ראויות להישאר על רצפת חדר העריכה.