צנזור של "שיר הפרחה": האם הפוליטיקלי קורקט הלך רחוק מדי?

מהי דעתך האישית?
"קודם כל, ספציפית לגבי 'שיר הפרחה', קצת מצחיק שהפכו את השיר הזה לשיר פסטיגל ילדים. זה בכלל לא שיר ילדים, וילדים לא יבינו אותו מסיבות נוספות. אני גם חושב שבסדר להשמיע אותו ברדיו. יש קונוטציות גזעניות במילה 'פרחה'. הקונוטציה אולי בעייתית, אבל אני חושב שיש יופי בשיר. הוא גם נושא בתוכו חלק מההיסטוריה של ישראל, שהיו בה גם צדדים גזעניים. אין טעם לשכתב את ההיסטוריה. אי אפשר למחוק את מה שקרה".

ד"ר אפל מביא דוגמאות נוספות: "מוצג עכשיו בארץ מחזמר המבוסס על הסרט 'שיגעון המוזיקה'. ערכו בו שינוי בשלב מסוים. בגרסה המקורית הייתה סצינת אונס די אכזרית. ואז היו ביקורות שלא ראוי להציג אלימות מינית בצורה הזאת, ושינו את זה באיזשהו שלב. זה לא שהסרט המקורי הוא בעד אונס, אבל לפני 40 שנה, הייתה אולי גישה קצת יותר מזלזלת כלפי נשים, בעיקר נשים שחופשיות עם המיניות שלהן. היום כמובן ברור לנו שזה דבר נוראי. הנורמות השתנו. במקרה הזה הייתי אומר שאני לא חושב שהסרט או המחזה הוא בעד אונס, אלא הציג את הממד המכוער בין נשים וגברים שהיה אז וגם עדיין לא נעלם היום".

"אגב, בהקשר הזה של אלימות מינית בתיאטרון או בקולנוע, בשני העשורים האחרונים עלו טענות שלפעמים עצם ההצגה שלהן היא פסולה, כי זה עלול לעורר חרדות וטראומות אצל צופות שנפגעו מינית. את הסרט המקורי ודאי שלא הייתי מצנזר, אבל בתהליך של עיבוד למחזמר תמיד יש שינויים שאני יכול להבינם. כמו כן, בקולג'ים באמריקה בשנים האחרונות, הרבה פעמים מופיעה ביקורת כלפי יצירות שנחשבות ממש קלאסיקות של התרבות המערבית, כולל מחזות מיוון העתיקה. פתאום עולה הטענה שהן לא ראויות כי הן מבטאות עמדות סקסיסטיות, שיש בהן איזשהו סוג של גזענות. אלה יצירות שלגביהן ברור לנו שאז העולם היה שונה, יצירות שנלמדו שנים. עכשיו אנחנו נתקלים בשאלה האם ראוי ללמד בקולג' יצירה כזאת או להזהיר את הסטודנטים מראש שיש שם תוכן מערער".



אז מה בעצם קרה?
"משהו השתנה ברגישות בעשור האחרון. פתאום יש איזשהו סירוב להכיר בזכותן של יצירות אמנות מהעבר לכלול גם את ההיבטים המכוערים של העבר. לפעמים לצערי זה גם מגיע לניסיונות למחוק את העבר או להמציא אותו מחדש. בעיניי זה גם לא בריא, כי אם אנחנו מתכחשים לדברים שהיו בעבר, זה לא עוזר לנו להתמודד איתם היום. יצירה משקפת את החברה שבה היא נוצרה ואת האנשים שחיו שם ויצרו. וכן, האנושות היא לא מושלמת תמיד. יש בה צדדים מכוערים, וגם צדדים מכוערים משתמרים באמנות. זה נראה מלאכותי, חסר תוחלת וגם מנוגד לאופי האנושי - לשפוט מה שהיינו פעם ולנקות היום מה שנראה לנו לא בסדר. לא הייתי משכתב את ההיסטוריה".

"אל תקשיב"

"ההיסטריה שהגיעה לשיא השבוע עם גרסת הקאבר ל'שיר הפרחה' היא מופרכת", אומר השדרן והעיתונאי יגאל רביד. "אני אפילו חושב שעשו את זה בכוונה רק בשביל הפרובוקציה, כי ידעו שזה יעשה רעש ופרסומת לפסטיגל. שנים רבות שידרתי מוזיקה ותוכניות היסטוריה ונוסטלגיה, והמסקנה היא חד־משמעית: כך היה, זה מה שהיה, ואנחנו לא יכולים לשנות את ההיסטוריה, אם אוהבים ואם לא. למשל שני דואטים של אריק איינשטיין, 'למה לי לקחת ללב' עם שלום חנוך ו'מה איתי' עם ג'וזי כץ - כשמקשיבים להם וקוראים את המילים רואים שיש אלמנט חזק של סמים בשירים האלה, כפי שיוצריו אכן אמרו בראיונות לאורך השנים. אז מה, בגלל זה לא נשדר את זה? זו הייתה רוח התקופה, לטוב ולרע. יכול להיות שדווקא בגלל המילים האלה והווייב שלהם, הם הפכו לקלאסיקות. מי אנחנו שנתווכח עם השירים האלה היום? לא מוצא חן, אל תקשיב".

רביד ממשיך ומספר ש"יש גם השיר של שמוליק קראוס 'לוח וגיר' שמתאר פנטזיות מיניות בין תלמיד תיכון למורה שלו. שמוליק רמז בכמה הזדמנויות שזה מה שקרה לו. אז מה הבעיה עם זה? אלה החיים, וזה היופי של זה. אין לי שום בעיה לשדר את השירים האלה. אני חושב שגם בעידן הפוליטיקטלי קורקט אפשר להשאיר את הצדקנות בארון. טוב לה שם".

"אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שבה יותר מתמיד רואים העצמה של ההסתכלות הביקורתית על תופעות של החפצת נשים, דברים שהם לא פוליטיקטלי קורקט מבחינת גזע, מגדר, אפליה, מיעוטים", אומרת ד"ר מיכל שפירא, ראש החוג לפרסום ותקשורת שיווקית בקריה האקדמית אונו. "קמפיין MeToo# למשל מאוד העצים את ההסתכלות הזאת. למשל, בעבר היו פרסומות כמו 'אשכוליות או לא להיות'. היום אנחנו יכולים לראות שיש רגישות מאוד גבוהה לדברים האלה בפרסום".

לדברי ד"ר שפירא, הדרך הטובה ביותר היא להציג את הקלאסיקות שיש בהן בעייתיות מסוימת, אבל להתייחס אליהן במבט ביקורתי ולהעלות את הנושא לדיון. "לדבר על חוסר הלגיטימיות של הגישה", היא מסבירה. "כן לדבר על כך שזה מאפיין את התקופה שבה נוצרה הקלאסיקה הזאת, ודווקא להציף את זה כדי להראות על מה לא צריך לחזור. למשל יש ספרים שנלמדים בבתי ספר ומסתכלים עליהם במבט ביקורתי. כמו הספר 'הגל' שמציג תופעה שבני נוער נסחפים לגזענות כתוצאה מהשפעה חברתית. לומדים את הספר, אבל מביעים ביקורת על התופעה. או אם אנחנו קוראים קלאסיקות כמו 'אוהל הדוד תום', שמדבר על עבדות השחורים. מלמדים את זה היום ומדברים על התופעה, שכבר לא איתנו. או 'חלף עם הרוח', שם השחורים הם עבדים. אנחנו צופים בסרט הזה כל השנים, אבל כבר במבט אחר. כבר ברור לנו שתודה לאל - זו מחלת העבר. הדיון לגבי 'שיר הפרחה' הוא דיון חשוב. אפשר להשתמש בקלאסיקות המשמעותיות והישנות, להעלות אותן לדיון ודווקא לחזק את החשיבות של המודעות לשווין היום".

"אני ממש מתפלא על כל חסידי השינויים האלה, כי הם יורים לעצמם ברגל", אומר פרופ' אמריטוס באוניברסיטת בן־גוריון ומבקר הספרות, נסים קלדרון. "יש הרבה מאוד יצירות בכל תולדות התרבות שיש בהן המון ברבריות, יש כובשים, אימפרטורים מדכאים. ערי אירופה מלאות בסוסים ועליהן כל מיני עריצים. אני למשל לא מקבל את התפיסה הפגאנית שהיוונים האמינו באלים, ועדיין חושב שיצירות תרבות הן מקום להתווכח עליו. טוב שיהיה בהן את המשקע שלהן, אנחנו לא נקבל ונתווכח עליהם. אני בהחלט מקבל שהביטוי 'פרחה' היה יהיר כלפי מזרחים, אבל לא למחוק זאת בשום אופן. ההפך - שזה יהיה שם, ונתווכח ונציג עמדה אחרת. אמנות היא לא דבר סטרילי, ואל תחנך אנשים שהם נכנסים למוזיאון או לאולם קונצרטים וישמעו רק דברים נעימים. תרבות זה מקום לדון בו ולהתווכח, אבל לא למחוק. מחיקה היא דבר אנטי־תרבותי ופוגע".