"אמנות בעיניי היא לאו דווקא כלי חינוכי שמטרתו לעודד ערכים חיוניים וחיוביים. אמנות משקפת הרבה פעמים את תפיסת העולם של החברה או התקופה שבה היא נוצרה. לכן נמצא שם גם דברים מכוערים שאנחנו לא אוהבים", אומר ד"ר נדב אפל, מהתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן.
"אני לא חושב שיש תשובה אחת נכונה לכל המקרים שבהם יש בעייתיות בערכים שיצירה כזו או אחרת משקפת. אבל בהרבה מקרים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו - האם אותם אלמנטים שליליים הם באמת עיקר היצירה? האם בגללם היצירה הצליחה? האם אנחנו מנסים עכשיו להציל את היצירה - כאשר מתקנים אותה רטרואקטיבית - כמו למשל בשיר 'כשאת אומרת לא', שנוסף לו בית נוסף ("כשהיא אומרת 'לא!' - לזה היא מתכוונת!" - א"ש); או לחלופין - אנחנו אומרים שזאת היצירה, זה העולם שהיה אז, לטוב או לרע? העולם אף פעם לא מושלם. גם אם יסתכלו על היצירות של ימינו בעוד 50 שנה, בטח יהיו דברים שייראו לא מתאימים".
האם בכלל יש צורך להתייחס באופן מיוחד ליצירות אומנות שהערכים שעולים מהן אינם מתיישרים עם הערכים בעידן הנוכחי? בשירות "דיסני פלוס" למשל בחרו לשלב אזהרה מפני "תיאורי תרבות מיושנים" לפני שידור אנימציות קלאסיות שאינן משקפות את הערכים של ימינו, כמו למשל לפני הסרטים "דמבו" (1941), "פיטר פן" (1953), "היפהפייה והיחפן" (1955), "ספר הג'ונגל" (1967) ו"חתולים בצמרת" (1970).
"השאלה הזאת, איך להתייחס ליצירות אמנות שמעלות אצלנו תחושה מסוימת של אי־נוחות, מתרחשת בעיקר כשנורמות תרבותיות השתנו, כשכל מיני דברים עלולים להיראות לנו היום כגזעניים, סקסיסטיים", אומר ד"ר אפל. "למשל כמו בשיר של אריק איינשטיין 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה', שמדבר על אדם בוגר שמתבונן בתשוקה בילדת תיכון. על מה שפעם היה נראה רומנטי, היום היו קוראים למשטרה. או בשיר 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת' - פעם חשבו שזה רומנטי, המתיחות הזאת ביחסים בין גברים לנשים, היום אומרים שזה נותן לגיטימציה לאונס. אחת הקלאסיקות של דיסני מלפני קרוב ל־100 שנה היא הסרט 'שירת הדרום', שמציג את האוכלוסייה השחורה באמריקה בצורה שהיום נתפסת כגזענית. אז זה נראה כמשהו תמים".
התרעות פיקוד העורף