"שני השידורים הללו היו החלום שלנו מאז שהתחלנו לעבוד על האלבום", הצהירו קולדפליי בהודעה רשמית לתקשורת. "זה קצת בלתי אפשרי וקצת מפחיד, כמו כל החלומות הכי טובים. יו־טיוב הוא הבית הכי טוב לשידור שכזה". ומדוע דווקא בירדן? על פי הלהקה, המיקום נבחר "בשל יופייה הטבעי של ירדן, והחשיבות ההיסטורית והתרבותית שלה, וגם כי היא משקפת את הטעמים והמוטיבים המזרח תיכוניים שחלחלו לאלבום ולעיצוב עטיפתו".
לסינגל השני מהאלבום, למשל, קוראים "Arabesque", על עטיפת האלבום כתוב שמו גם בערבית. כריס מרטין, סולן ומנהיג הלהקה, דיבר הרבה בתקשורת על ילדים במחנות פליטים - נושא שאותו קשר לסינגל הראשון מהאלבום, "Orphans", שכבר עושה חיל במצעד הרוק של בילבורד.
וכדי להראות שהם לא רק כבדים ורציניים, אלא גם כיפיים ובעלי חוש הומור, לקראת צאת האלבום החדש העלו קולדפליי ליו־טיוב מסיבת עיתונאים היתולית שבה פרד ארמיסן וקארי בראונשטין מתוכנית המערכונים "פורטלנדיה" מראיינים אותם כאילו הם היו עיתונאים. צחוק ודמע, בכי וגיל - אלה החומרים שמהם קולדפליי עשויה. הם חולים על המישמש הכל כך "אנושי" הזה. זה סוד ההצלחה שלהם - שאיתו הם ניצחו עד כה, ושאיתו הם ימשיכו לנצח.
"אחרי כל מה שחווינו מבחינת הקריירה, במירכאות כפולות, מה שנשאר לנו זאת אהבה מוחלטת למוזיקה ואהבה מוחלטת לאנשים - לסוגים שונים של מוזיקה ולסוגים שונים של אנשים", כך אמר מרטין הרגיש והאנושי לאחרונה בראיון לתחנת הרדיו האלטרנטיבית של לוס אנג'לס, ALT 98.7 FM. "שתי האהבות הללו בוערות בי ובנו, כל כך חזק כרגע. יש בנו אהבה אמיתית למה שאנחנו עושים ואהבה אמיתית לחיבור שאנחנו מרגישים כשאנחנו מנגנים לאנשים".
לראיון הזה הגיע מרטין במצב רוח פיוטי (כאילו שיש לו מצבי רוח אחרים): "שירים טובים נשלחים מאיפשהו. אני לא ממש יודע מאיפה הם באים. אם חושבים על שירים כמו על גלים, אנחנו היינו הגולשים שנמצאים בתוך המים ומחכים ומחכים".
כששדרנית רדיו 1 של ה־BBC שאלה אותו מה הנושא של האלבום החדש, הוא השיב: "הוא על מה זה פשוט להיות אנושי. כל יום הוא נפלא, וכל יום הוא נורא... זה פשוט מרגיש חופשי. ישנם כל כך הרבה חיים מתפרצים על פני האדמה".
כן, ככה כריס מרטין מדבר. זה לא מביך אותו. הוא יודע שיש מספיק אנשים שבולעים כל מילה שלו, גם אם הוא מדבר כמו תיכוניסט על טריפ. "כולם אוהבים לשנוא את קולדפליי, אבל בסתר לבם רבים מאיתנו גם חושבים שהם אדירים", כתבה לאחרונה בלוגרית צעירה בשם ריאן דיילי במגזין המוזיקה "NME". "הם מטרה קלה לעוקצנות עם השירים האמוציונליים החשופים שלהם ועם ההשקפה ההיפית וההטפות הצדקניות של כריס מרטין. הם לא סקסיים או פראיים או אפילו מלהיבים במיוחד. הם ההתגלמות המוזיקלית של המושג "בסיסי", אבל לכולנו יש בסתר לבנו פינה חמה בשבילם, בין שאנחנו אוהבים להודות בזה ובין שלא".
לטענתה, כוחם של קולדפליי בפשטות שלהם ובנחמה הרגשית ששיריהם מעניקים למאזיניהם. אפשר כמובן להתווכח עם טענתה שאפילו היפסטרים אוהבים אותם בסתר לבם, אבל קשה להתווכח עם האפקטיביות של המוזיקה שלהם, וגם של הפרסונה הכריס מרטינית.
כריס מרטין הוא פלצן במסווה של צנוע וענו. הוא ילד טוב, הוא מוסרי ולא פעם מטיפני, אבל למרות כל אלה קשה לשנוא אותו, כי הוא לגמרי מאמי. הוא שילוב בין אנטי־רוקסטאר לכלבלב. למי שרוצה לאהוב אותו, מרטין עושה חיים ממש קלים. למי שרוצה לשנוא אותו קצת יותר קשה, כי למרות כל התכונות הבעייתיות שלו, הוא לא מעורר אנטגוניזם כמו תום יורק או כמו בונו, לדוגמה.
כשקולדפליי כבשו את המצעד הבריטי עם אלבום הבכורה שלהם, “Parachutes" בקיץ של שנת 2000, כולם התאהבו בהם כי הם הביאו קונטרה ללהקות האחרות ששלטו בכיפת הפופ הבריטי של התקופה ושל העשור שחלף. “Parachutes" היה אלבום רציני ורגיש עם מנגינות יפות ושירה חצי־מתבכיינת. תקליט איכותי ליום סגרירי. וחברי הלהקה לא היו חוליגנים שחצנים כמו אואזיס או יומרניים כמו רדיוהד או יפיופים מתוחכמים כמו בלר. הם היו, פשוט, רגילים כאלה. ילדים טובים, חנונים, משעממים ורגישים.
קולדפליי הגיחו לעולם דקה וחצי אחרי מות הבריטפופ והיוו אנטיתזה לאתוס של הז'אנר. הם לא הלכו מכות עם האחים גאלאגר ולא יצאו עם חברות להקת אול סיינטס. גם הפטריוטיות הבריטית שאפיינה את הבריטפופ לא עניינה אותם. עיניהם היו נשואות החוצה. הם היו קוסמופוליטיים. ומרטין - כך גילינו בדיעבד - ככל הנראה תמיד חלם על גלישת גלים ובחורות קליפורניות (אבל רק למטרת זוגיות רצינית, אוהבת ומכבדת).
מרטין הוא לא, והוא מעולם לא היה, טיפוס של סקס, סמים ורוק'נרול. כפי שליאם גאלאגר אמר עליו פעם: "הוא נראה כמו מורה לגיאוגרפיה". והוא גם חושב כמו מורה לגיאוגרפיה. ישנם כוכבים שהיו פרועים בצעירותם ואז התפכחו וגילו את הרוחניות. מרטין לא היה פרוע מימיו. מהבחינה הזאת, בגיל 40 הוא בדיוק כפי שהיה בגיל 20.
התרעות פיקוד העורף