בעיצומו של מופע המחווה ליצירתו של שלום חנוך, שנערך השבוע בתל אביב, עלתה לבמה יובל דיין כדי לבצע את “מאיה". ביצוע מינימליסטי, כיאה, שעשה כבוד למקור. ניכר היה בדיין שהתרגשה ושהשיר דיבר אליה. ועדיין, לא הרגשתי באיזשהו קסם חריג שהפך את הביצוע לבלתי נשכח. אבל אז, לקראת הסוף, היא שרה בפזמון את צמד המילים “מאמינק'ה שלי", וגוש סמיך וצורב של רגש החל לטפס ממורדות גרוני עד למעלה בלוטות הדמע. זה תפס אותי לגמרי לא מוכן, וכדרכי ניסיתי מיד לנתח את עצמי. האופציה הראשונה הייתה האופן שבו דיין המתוקה התפנקה על ה"מאמינק'ה". אופציה ב' הייתה הסנטימנטליות שהולכת ומשתלטת עליי לעת גיל 50.

אבל האופציה הזוכה הייתה הגנים הפולניים שלי, שלאחרונה החלו להרים את ראשם אחרי שנים ארוכות של ישיבה לבד בחושך (ניסיתי להימנע מזה, אי אפשר). זה תופס אותי בכל מיני מקומות מפתיעים, הגעגוע החדש הזה למשהו שמעולם לא הייתי באמת חלק ממנו. בין שזו היקסמות פתאומית ממערכון ביידיש ובין שזו אימה משתקת למראה אוהדים גברתנים וקולניים של נבחרת פולין באצטדיון טדי. ועכשיו גם המאמינק'ה הזה. סיומת רגש מזרח אירופית קלאסית. בדיוק כמו האופן שבו סבתי עליה השלום הצליחה להתמודד עם שמי התמציתי ונטול הלחלוחית. שייצ'קה, היא עשתה ממני. שייצ'קה. וכשאני חושב על זה, גם שלושת ילדיי - כפרה עליהם (לא מכיר את הביטוי המקביל ביידיש) - זכו לכינויי חיבה בנוסח יאיצ'וק, אורצ'וק ואיתוש. אבל בזאת, פחות או יותר, מסתכם הקשר שלי למורשת הרגשית של אבותיי. וזה נורא ואיום.

כור ההיתוך האימתני שהבעירו מייסדי המדינה ניסה לשרוף את התרבות של יוצאי ארצות האסלאם, אבל עשה זאת גם לתרבות שממנה הגיעו המבעירים עצמם. במעברות אסרו על השמעה של שירים בערבית, אבל גם לא התירו לדז'יגאן ושומאכר, הבדרנים האידיים הגדולים, להופיע ביישובי העולים. 70 שנה מאוחר יותר נראה שבאירוניה היסטורית יוצאת דופן, מאמציהם של קברניטי כור ההיתוך הצליחו לאין שיעור דווקא בכל הנוגע לתרבות המוצא שלהם. כי בניגוד ליוצאי ארצות האסלאם, שהצליחו לשמר את המורשת התרבותית שלהם עד לרנסאנס הגדול שלה בשנים האחרונות, התרבות האשכנזית - במובנה המקורי - נעלמה כמעט לגמרי ממדינת היהודים. תחשבו על זה רגע. אם ייצא עכשיו שיר לרדיו הישראלי במרוקאית, בתימנית, אפילו באמהרית - הוא ייתפס כסקסי ועכשווי. אבל אם הוא יהיה ביידיש... איך אומרים בפולנית? אללה יסתור.

וזה אבסורדי במיוחד לנוכח העובדה שבעולם הרחב, כשמחפשים את ההגדרה ל"מוזיקה יהודית", חושבים מיד על כליזמרים, ועל ניגון עתיק ומרגש של כינור מזרח אירופי. בעוד בישראל, הכינור הוא טורקי. אז מה בכל זאת עושה ישראלי יוצא אשכנז כשהוא מחפש לעצמו שיר פשוט ושורשי כדי להתרגש ממנו עד דמעות, ואפילו - רחמנא ליצלן - לפזז לצליליו? עד לא מזמן הוא לא העז להשתמש בחומר מזרחי, שהיה מוקצה. ולכן עבר לייבוא ישיר. בתחילה של שירים רוסיים (שעדיין הזכירו לו משהו מוכר). אבל בהמשך התרחק לשאנסונים צרפתיים בשנות ה־60, סמבה ברזילאית שכבשה את המדינה בשנות ה־70 ואז ניחוח ים תיכון, שהתחושה הייתה שהוא עדיין מספיק רחוק מהלבאנט, כמו “האישה שאיתי" ו"עיניים שלי". זה עבד לא רע, כי שיר עם טוב עובד בכל מקום. אבל זה עדיין לא העם שלך. ושלי.

וזה כל כך עצוב, כי היהדות המזרח אירופית תרמה לעולם יצירה מפוארת באמת, שאני מודה שאני מכיר רק את קצה קצהָ. והיצירה הזאת, למעט כיסי התנגדות קטנים בנוסח תיאטרון היידישפיל, פשוט לא נוכחת בישראל. כך, למשל, פרס איציק מאנגר (הגדול) ליצירה ספרותית ביידיש, שניתן החל מ־1969, כבר לא מחולק מאז 1999. לא פלא שכאשכנזי בהתעוררות, שמחפש קצת שורשים, אני מוצא אותם רק ב"מאמינק'ה" של שלום, כשלעצמו מראשוני הבועטים בתרבות הישנה לטובת הרוק'נרול האוניברסלי. כל כך עצוב, להתגעגע למשהו שאתה לא יודע אפילו מהו. ואין אפילו כינור ישן שילווה את העצב הזה.




***

על הסכין

1. רבות הושר ודובר על ההשמטה של ה"פרחה" מ"שיר הפרחה". אבל אני משועשע במיוחד מההחלטה הגאונית של אנשי הפסטיגל, שהייתה להם בעיה קשה עם ביטוי עדתי שנוי במחלוקת, אבל לא התקשו כלל עם השורה “בא לי בימים, בא לי בלילות", המושרת לקהל ילדים מפי דוגמנית מצודדת. פוליטיקלי קורקט, אחד האסונות של העת החדשה.

2. מודה שהייתי ציני בנוגע למשחק בין אורוגוואי וארגנטינה. ראיתי בו סוג של קרקס מסחרי, נטול ערך ספורטיבי. אבל זה מה שיפה בכדורגל (ובטיפוסים לטיניים): שבסוף, על המגרש, גם כשמדובר במשחק ידידות בקצה העולם, היצרים האנושיים פורצים, הולכים מכות במנהרה ומנסים לתת הכל על הדשא. היה תענוג.

3. "Hache" היא סדרת פשע ספרדית חדשה שמשודרת בנטפליקס ומספרת על הלנה הצעירה, שזוכה באהבתו של ראש קרטל הרואין בברצלונה של שנות ה־60, וכך מתקדמת לצמרת. סדרה עשויה היטב, עם טאץ' ספרדי מבורך של צילומים מסוגננים וסקסיות בטוחה בעצמה. משהו אחר לגמרי מ"בית הנייר". ולטעמי, אחר לטובה.