אם תשאלו מה משותף לסופר אהרן אפלפלד, לנשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, למנהיג הכנופיות עז א־דין אל־קאסם, לשודדת הים אן בוני, לצלם רצח רבין רוני קמפלר ולנשיא צ’כוסלובקיה הראשון טומאש מסריק, כנראה שאפילו הצ’ייסר, איתי הרמן מלך הטריוויה, יגרד את מצחו במבוכה.

“כולם מוזכרים בספר שלי”, מסבירה הסופרת דורית זילברמן. “לכתוב רומן זו עבודה סיזיפית, תחקיר יסודי שנועד לגבות כל פרט בספר”.

“בלחש”, ספרה ה־20(!) של זילברמן, ד”ר לספרות, הופיע בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים. לקראתו היא כותבת באתר שלה לאמור: “אני רוצה לפרק את המילה סופרת. מחשיבה את עצמי כמדריכה בלונה פארק, לקבוצות וליחידים. מובילה בין רכבות שדים ומראות מעוותות, שומרת שתשתעשעו, אבל שלא תלכו לאיבוד בין תעתוע לחרדה, בין שדים למכשפות, בין שלדים לארונות”.

“בין שדים למכשפות”?
“כן, יש כאלה. אומנם עשיתי את הדוקטורט כדי לבוא לעולם בפוזה רציונלית ואני לא אחת שהוזה. אבל בגיל 30 עברתי תאונת דרכים קשה וזה פתח לי בראש פתח לעולם הלא רציונלי. שדים? הם לא אמורים להתרוצץ למטה, ברחוב, אלא יכולים להיות מטפורה לשדים הפנימיים של כל אחד. מכשפות? יש והרבה, לא בהכרח עם מטאטא ביד. מי שהיום מוכרות כהילריות, או כחוזות עתיד, נחשבו בעבר כמכשפות, שאותן העלו על המוקד”.

שושלת של מכשפות

זילברמן איננה הוזה בהקיץ ועוטפת בספרה את מה שמתקבל כעל־טבעי בפרטי אמת ממשפחתה. היא מקדישה את ספרה לזכר סבתה בלה וגם לזכר קרובי הסבתא שנספו בשואה. בלה הייתה בתו של פונדקאי בצ’כוסלובקיה. כשאמה, שרה־פרידה, שנהגה לבדר את באי הפונדק בשירתה הרמה, שקעה בתרדמת כששמעה על נפילת בנה בתאונה בצבא הצ’כי, התגלו כוחות מאגיים טמירים בבתה. אלא שבמקום לשיר, החלה בלה לחזות עתידות לבריות ועשתה מכך קופה לא רעה עד לעלייתה ארצה.

זילברמן כותבת על שושלת של מכשפות, אבל בדילוג של דור. אמה, שרה, בתה של בלה, לא בעסק, ומזמן איננה מתרגשת מכך שבתה הסופרת מערבת את משפחתה בספריה תוך כדי עיוות המציאות. במקומה מופיעה בספר שושנה אחת, קוראת קלפים בעיסוקה, המתגוררת מול שושנה אחרת, בעלת אותו עיסוק. “שושנה זאת כאילו אני, אם כי הקלפים ממני והלאה ומולי גרה דורית, שלא מוכנה להגיד לי שלום”, אומרת יוצרת “בלחש”. “דרך אותה שושנה יש לי הזדמנות לצחוק מעצמי”.

בלחש, דורית רוביניאן. כריכת הספרבלחש, דורית רוביניאן. כריכת הספר

לפיד שושלת המכשפות עובר לאמריקה. דייויד, בנה של שושנה, יוצא ללימודי משחק בלוס אנג’לס, מתחתן שם עם סוזאנה, חברתו ה”שיקסע” לספסל הלימודים. הכוחות המאגיים מתגלים אצל בתם הפעוטה. שמה בלה. המעגל נסגר. בספר מפגינה זילברמן בקיאות בנופיה של קליפורניה. מזכיר משהו? שניים מילדיה חיים שם בעקבות מנחם זילברמן, בן זוגה לשעבר ואביהם המנוח, והיא על הקו.

לך יש “כוחות”?
“לא יודעת, אבל דברים שחשבתי קרו ומישהו שחששתי שיתאבד, אכן עשה כך”.

היא בת למשפחה מרחובות, אבל נולדה בחיפה, שם היה אביה, אברהם גינזבורג, שחקן נבחרת ישראל, מלך השערים של קבוצת הפועל. הוא ייחל לבן שימשיך אותו בכדורגל ונהיה אבו־אל־בנאת. דורית, בכורתו, הייתה מכדררת במגרש עם הבנים, שאותם ניצחה בהורדת ידיים. כשהייתה בת עשר נקבע עתידה, כשהמורה יונתה הכריזה מול כל הכיתה - “עכשיו תקרא את חיבורה הסופרת לעתיד דורית גינזבורג!”, לדבריה, הרגישה אז כאילו ראשה בעננים.

מה בער לך להינשא כבר בגיל 18 לבעלך הראשון שהיה טייס?
“הוא היה החבר שלי מגיל 14. כחולמנית מטבעי, התחתנתי עם מי שיכולתי להלביש עליו את החלומות שלי. ככה אני, אימפולסיבית; מקדימה את הנעשה לנשמע. בגיל 20 כבר הייתי גרושה, כשאיתי תום, בתי הבכורה. שבועיים אחרי שהתגרשתי פגשתי במקרה את מנחם זילברמן בבית קפה”.

מנחם זילברמן. צלם : ברקאי וולפסוןמנחם זילברמן. צלם : ברקאי וולפסון

במקרה?
“כן, ממש ככה. ‘עכשיו, כשאני גרושה, אני מחפשת אופנוע עם חבר’, התלוצצתי עם חברה שלי כשנכנסנו לבית הקפה. איך שהתיישבנו שם, נכנס בחור עם קסדת אופנוע, מסיר אותה ובוהה סביבו. זה היה זילברמן, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. אומנם כבר בתחילת המורד בכוכבות שלו, אבל שלומיק מ’חדוה ושלומיק’. דאחקה פה, דאחקה שם ודי מהר הגענו לחתונה”.

לא עבר זמן רב עד שהתהפכו ביניהם היוצרות. ככל שזילברמן דעך, דרך כוכבה של זוגתו, שלפני מלאת לה 25 פרסמה את ספר ביכוריה. היא כנה מספיק בכדי להודות בחלקו בזינוק שלה. “מנחם, שהיה גם קופירייטר, תרם להצלחה שלי את הקשרים שלו ואת כל הידע השיווקי והפרסומי שהוא צבר”, היא מעידה. "‘בוא, תהיה המו”ל שלי’, הצעתי לו והוא היה”.

איך הוא היה?
“ככל שמנחם עזר לי, זה היה לטובתי וגם לרעתי, מאחר שבהיותי אשתו, לקחו גם אותי לכיוון הקליל. הקשר המו”לי בינינו נגמר כשהוא שם אותי בצלו על עטיפת ספר. ‘עד כאן!', הודעתי והכרזתי על הפרדת רשויות בינינו”.

זה היה סיפור נוגה של קומיקאי שהפסיק להצחיק ואני זוכר אותו כמר נפש בראיון שערכתי עמו ב־92’.

“כך היה מנחם. ‘אני הרב הראשי, אחד שרב עם כולם’, הוא אמר בהומור שלו. בעצם קרתה לו טרגדיה. ההצלחה האדירה של ‘חדוה ושלומיק’ נחתה עליו מוקדם מדי, כשהיה בן 24, ומאז לא עלה בידיו לשחזר אותה. מה שעשה לא הלך, אז עברנו לאילת עם הילדים. בתל אביב הוא הרגיש חובה להיות בוהמי ולא הצליח לעבוד ולפרנס. לפני שהיה הולך לפגישה ב’כסית’ הוא היה אומר לי - ‘תתקשרי אליי לביפר, שאיראה כמי שמקבל המון הצעות עבודה’. הכל היה פסאדה אצלו ולחם לא היה. סבתו, שהייתה האישה היחידה שהוא נשמע לה, אמרה לו - ‘אם בתל אביב יש הרבה כמוך, באילת תהיה האחד והיחיד’. כמה שהיא צדקה. מנחם נהיה במהירות מוסד באילת והלך לו שם יפה כפרסומאי. אני כתבתי שם ספרים, אבל הרגשתי חנוקה הרחק מהמרכז. ‘או שאלך לעשות דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, או שאסע להיות גיישה ביפן’, אמרתי לו. ‘אוקיי, תעשי דוקטורט’, הוא הגיב ועברנו למכמורת”.

זה לא עזר. ב־98’, כשבמאזנה כבר היו תריסר ספרים שכתבה והיא שימשה כעורכת “מאזניים”, כתב העת של אגודת הסופרים, הגם שלמרות כל המשקעים האהבה ביניהם לא מתה, הם התגרשו והוא ארז את חפציו ועבר ללוס אנג’לס. “אני רוצה לטרוק את הדלת בפני מדינת ישראל שפגעה בי. כשאף אחד לא רוצה אותי, גם אף אחד לא צריך אותי; אני סוגר את כל ההתחייבויות שלי כאן והולך”, היא משחזרת מתוך דבריו. “זה מה שהיה ולא אחרת. כעבור שנים ייצגתי אותו כעורכת דין בתביעת דיבה שלו נגד עיתונאי שכתב שהוא ברח מהארץ בגלל חובות. זכינו בהרבה כסף, אבל איבדנו את מנחם, שלפני שש שנים דום לב לקח אותו מאיתנו בלוס אנג’לס, שם חיים דין ואביגיל, ילדינו המשותפים”.

לא הכל ורוד

כאמור, סיפוריהם הפוכים. את פני הבאים לדירתה־משרדה בתל אביב מקבלת תצוגת הספרים שכתבה לצד תרגומיהם בשלל שפות. “הזילברמנית” פורחת. יופייה נשמר וגילה, 63, אינו ניכר. היא סבתא לארבעה נכדים, אמא, סופרת של רבי־מכר, מרצה מבוקשת וגם סגניתו של עו”ד צביקה ניר, יו”ר אגודת הסופרים. אבל גם אם הכל נראה ורוד, לא כן פני הדברים. “מעמד הסופר במדינת ישראל הולך ויורד - וצביקה (ניר) ואני פועלים להעלאת מעמדו של הסופר”, מלינה לא בלחש מחברת “בלחש”. “כששרת התרבות, כן שרת התרבות, לא מהססת להודות שהיא לא קראה את צ’כוב, זה מעיד לא רק עליה. יכול להיות שאנחנו עולם הולך ונעלם, אם רוב הסופרים בארץ אינם יכולים לחיות מהספרים שלהם. צריך לגרד מן היקב ומן הגורן כדי להתפרנס”.

בגלל זה הלכת בגיל 45 ללמוד משפטים?
“אם להודות על האמת, זה נבע קודם כל מתסמונת הקן המתרוקן. לאחר שהילדים גדלו התפנה לי זמן, משהו שלא הייתי רגילה אליו. אז בא לי הרעיון להפריד את האמנות שאני עוסקת בה מהצורך להתפרנס. זאת, כשהגעתי למצב שבו התפזרתי בשבוע נתון בין 13 סדנאות כתיבה שבהן הדרכתי. לא תאמין, אבל רשמתי לעצמי מה לבשתי בכל סדנה. לא רציתי להישמע אידיוטית עם חזרה על אותן בדיחות באותו מקום. זה היה יותר מדי, הקטע עם אותן סדנאות, משהו שגמר לי את רוח היצירה”.

כשלמדו יחדיו בבית הספר למשפטים, סגרו היא וחוקר המשטרה לשעבר מישל חדאד, שאיתו כתבה קודם לכן ספר, על משרד משותף לעריכת דין, שנמצא בדירתה בין הספרים והקלסרים. היא עוסקת בדיני משפחה והוא - בנושאים אחרים. כשהיא נשאלת אם היא אוספת נושאים לספריה הבאים מהתיקים שהיא מייצגת, מחייכת זילברמן חיוך מסוים, והמבין יבין.

החיוך נמחה, כשהיא שולפת את הצד הפמיניסטי. “הסופרות אינן זוכות בארץ להערכה הראויה”, היא מוחה. “נשים לא נחשבות כמי שמדברות על הפן הלאומי. בשביל זה קוראים קודם כל לסופרים מבינינו. אותנו מזמינים לדבר בענייני משפחה. כלומר, לא לוקחים אותנו ברצינות”.

לא רבים יודעים מהיכן נבעה הקרבה שהייתה לה לעמוס עוז, מי שהיה המנטור שלה עד מותו. זאת, אגב, לאחר שכבר לפני 20 שנה הוציאה את הספר “מכשף השבט”, שבו כתבה על המיסטיקה ועל ההיפנוזה ביצירתו. “קיבלתי את עמוס כעין נדוניה לנישואינו מצד מנחם, שהיה בן דוד של נילי, אשתו של עמוס”, היא מספרת. “הייתי מלמדת אותו באוניברסיטה ובערבים פוגשת אותו באירועים משפחתיים. במחיצתו הייתי באלם מרוב הערצה אליו, יפה התואר שנחשב כנביא בשער. לא היה משהו שכתבתי שהוא לא עבר עליו ונתן את ביקורתו. ההערות שלו, יש לומר, היו עוקצניות, אפילו מרושעות לפעמים, אבל כשהוא הקריא אותן, זה כאב פחות, מה גם שהיה אומר, ‘אני בא ללמד אותך, לא להרוג אותך’”.

עמוס עוז. צלם : אריק סולטןעמוס עוז. צלם : אריק סולטן

אנחנו מדברים על אותו עמוס עוז?

“אותו עמוס עוז. והוא ביקר לא רק אותי. עמוס היה מוכר כקטלן אימים, אבל עם חיוך ובלי רוע. בתחילת דרכי כסופרת, כשקיטרתי באוזניו שלא מעריכים אותי, הוא התרעם עליי ושאל - ‘מי יודע יותר ספרות, אני או את?’. זאת הייתה הפעם היחידה שבה הוא הרים עליי את קולו. ‘אני’, השבתי. ‘אז אני קובע שאת סופרת טובה!’, כך הוא סגר עניין”.

זילברמן מתנחמת בכך שהאיש שכה העריצה הספיק לקרוא את “בלחש”, שהיה אולי כתב היד האחרון שקרא. חוות דעתו - “מזמן לא קראתי ספר כה מקורי” - מתנוססת על הכריכה. כך הוא כתב וכעבור שבועיים נפטר, לדבריה, בהפתעה, הגם שהייתה ידועה מחלתו הקשה. “כשהוא התקשר אליי יומיים לפני הסוף, עמוס בכלל לא נשמע כמי שהולך למות”, היא מספרת.

והספר הבא?
“הוא יוקדש למנחם. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהייתי נשואה לאדם כה חד־פעמי כמוהו ולא אכתוב עליו ספר. אז כתבתי”.