מהי התגובה האינסטינקטיבית שלכם, כשאתם שומעים על “החומה" של פינק פלויד? אני אנדב לכם את שלי. יצירה יומרנית, מעצבנת, ממוסחרת, נפוחה מחשיבות עצמית. רוג'ר ווטרס המניאק וגו'. במילים אחרות - משהו שאהבתי לכמה רגעים, כמעט כמו כל נער מתבגר בשנות ה־80, ומאז קבור אי־שם במעמקי התודעה.
זה האינסטינקט. הבעיה היחידה איתו היא שמדי פעם, כשאני נחשף לקטע מתוך “החומה", הוא שב ומעורר אצלי רגש ישן, עז במיוחד, שמעט מאוד יצירות מוזיקליות מצליחות להצית. ושברגעים הבודדים שבהם אני מתמסר לאלבום כולו, כמו שעשיתי עכשיו - לקראת כתיבת הטור הזה - אני מרגיש לפעמים שרוג'ר ווטרס כיוון את השירים במיוחד אליי. ועליי. ואני מבין, או נזכר ליתר דיוק, שמדובר באלבום נפלא, שראוי לכל האהבה האדירה שלה זכה בזמן אמת. הוא מלא רגש, וזעם, וחמלה ומתפוצץ מניכור ומכמיהה מכמירת לב לאהבה. בדיוק כמו שיצירה גדולה צריכה להיות. והוא מופק לתפארת (בוב אזרין), עם מלודיות מנצחות, מנוגן נהדר ונהנה מביצועים קוליים יוצאי דופן של ווטרס שלא באמת שר. הוא זועק את נשמתו, שלא לומר - מקיא אותה.
התרעות פיקוד העורף