אחת המילים היותר לעוסות ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" היא - "מיוחד". כל מועמד הוא מיוחד, כל ביצוע הוא מיוחד ויש רגעים שהם מיוחדים במיוחד. אבל ליאורה יצחק היא באמת מיוחדת, ומגיע לה לזכות בתואר הזה - כי היא אולי בין הבודדות בתעשיית המוזיקה הישראלית שאשכרה - אין עוד אף אחת כמוה.

אין סיכוי שלא שמעתם אותה לפני. אם שמעתם מוזיקה ישראלית ב-15 השנה האחרונות, אז שמעתם את ליאורה יצחק. בין אם בשיר "חליפות" של הדג נחש, "מילים יפות מאלה" של עידן רייכל, הקלאסיקה שחידשה באופן יוצא דופן "שיר היקינטון" או אפילו "נמסטה" שפרץ לחיינו בשנה שעברה עם סטטיק ובן אל - סגנון השירה הנוגע והמלטף, תוצרת הודו, זה שאי אפשר להאזין לו מבלי להזיז את הראש מצד לצד - מלווה אותנו כבר למעלה מעשור ונחרך היטב בתחנות הרדיו הישראליות ואפילו במועדונים.

עכשיו, כשהיא בת 45 ואם לשתיים - החליטה סוף סוף יצחק להעמיד את עצמה בפרונט ולנסות להגיע לבמת האירוויזיון כנציגה ישראלית בניחוח הודי. נכון, הביצוע שנתנה אתמול יצחק לא משקף באמת את יכולותיה, אותן אנחנו מכירים היטב מעברה (אני לא מאמינה שהסכמתי הרגע עם ביקורת שלילית של איתי לוי) אבל אין ספק שפעלו נכון השופטים כשהכניסו אותה לתכנית ושיבחו אותה כהוגן.


אם עליי להמר, ולצערי הרב - ליאורה יצחק לא תייצג אותנו באירוויזיון. היא לא בסטטוס המשפחתי הנכון, לא בגיל הנכון (נסו למצוא בעשור האחרון זוכה אירוויזיון שנמצא בעשור הרביעי או השם ישמור – חמישי לחייו) והאמת, אני לא בטוחה שאנחנו מספיק אמיצים בשביל לשלוח תבלין חמוץ-מתוק ייחודי שכזה, משובח ככל שיהיה, כמו ליאורה יצחק - לבמה הגדולה בעולם. לא אחרי שניסינו להיות שונים ומיוחדים (שוב המילה הזו) בשנה שעברה וזכינו, כלומר הפסדנו, במקום ה-23.

למרות זאת, כולי תקווה שליאורה יצחק תגיע כמה שיותר רחוק בתחרות. אם עתידה בתעשיית המוזיקה הישראלית יהיה דומה לזה של מועמדים אחרים שלא ניצחו, בין אם היו מוכרים לפני התוכנית, ובין אם לא, כמו מרגי, מאיה בוסקילה ושפיטה - אני לגמרי רגועה. כך או כך, במצב שבו אנחנו נמצאים היום – רווי הלחצים והמתח, לא תזיק לנו איזה משב רוח הודי שיכניס את כולנו לשאנטי וייקח אותנו מעלה מעלה.