פיט טאונסנד ורוג׳ר דאלטרי לא מוכנים לשהות יחד באותו חדר. על שיחה ממשית ביניהם אין מה לדבר כבר שנים. אפילו על הבמה, שאותה הם נאלצים לחלוק לא מעט, הם מקפידים לא ליצור קשר עין. “כשרוג׳ר על הבמה, הוא לא יכול לפעמים להתאפק מלהסתכל עליי", התלונן דאלטרי לאחרונה בראיון משותף (ונפרד) שלהם במגזין "רולינג סטון". “זאת התגרות". “פיט לא ממש זוכר את מילות השירים", דאלטרי קיטר חזרה, “ולא זוכר את האקורדים. קשה לו לשנות את ההופעה תוך כדי תנועה". בקיצור, הגיהינום הוא הזולת. אבל מה לעשות שהשניים האלה הם חבריה החיים היחידים (ולנצח המרכזיים) של The Who, אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה (ולטעמי הגדולה מכולן). להקה שההופעות שלה הן עדיין סחורה חמה ברחבי העולם.

ועכשיו, באופן מדהים למדי, הם משגרים אלבום חדש לגמרי (שנקרא "Who"). ראשון זה 13 שנים. ושני בלבד במהלך 37 השנים האחרונות. איך שני אנשים שלא מתקשרים ביניהם מוציאים אלבום משותף? באמצעות האו"ם. לכל אחד היה מפיק מוזיקלי משל עצמו, ושני המפיקים דיברו ביניהם והעבירו מסרים והנחיות.




מודה בצער, ניגשתי לאלבום הזה מתוך תחושת כורח בלבד. מה כבר יכול לשמח באלבום של אנשים בני יותר מ־70, שהנכס הכי גדול שלהם בזמן אמת היה רוח נעורים חייתית וסוחפת? שלא לדבר על ההתבטאויות השנויות במחלוקת (בלשון המעטה) של טאונסנד, שהצהיר כי “תודה לאל שקית׳ מון וג׳ון אנטוויסטל (מתופף ובסיסט הלהקה המקורית) מתו, כי היה קשה מאוד לנגן איתם". והנה לכם, מיתוסים של רוק'נרול. תמיד חשבתי שהגדולה האמיתית של המי הייתה הכימיה הנדירה בין ארבעת החברים. וליתר דיוק, האלכימיה. ארבעה רוצחים, כל אחד בתחומו, שנשמעו יחד כמו חטיבה מהודקת ובלתי ניתנת להפרדה. והנה, מתברר שמנהיג הלהקה (ואחד האנשים הכי אינטליגנטיים בתולדות הרוק'נרול) מרגיש כמעט הפוך.

תוסיפו לזה את הנתק המתמשך בינו ובין דאלטרי, ואת העובדה שהם לא בילו ולו רגע משותף אחד באולפן לטובת האלבום הזה, ותקבלו סיבה מצוינת לציפיות מינימליות. מה כבר יכול להתרחש בין שני קשישים שמתקשרים רק בשלט רחוק, ועוד דרך מתווכים?

ואז נפתח השיר הראשון באלבום, all this music must fade, ומתברר שהכל יכול לקרות. פתיח הגיטרה הרועם של טאונסנד והשירה העוצמתית של דאלטרי (שנשמע פשוט נפלא) מבהירים בתוך 15 שניות שאנחנו בשיר של המי. 15 שניות מאוחר יותר כבר ברור שזהו שיר פנטסטי של המי. “לא אכפת לי, אני יודע שאתם עומדים לשנוא את השיר הזה" היא שורת הפתיחה שמבהירה שטאונסנד הזועם, הציני והמפוכח חזר, ובגדול. ומכאן זה רק ממריא להמנון רוק'נרול.



14 שירים כולל האלבום הזה, בגרסת הדה לוקס שלו. לא כולם מושלמים, וקצת עריכה לא הייתה מזיקה לתוצאה הסופית, אבל מדובר בהיטפלות לזוטות. כי המי לא נשמעו כל כך טוב כבר 40 שנה לפחות. ומה שקרה כאן הוא לא פחות מנס. באלבום הזה יש לפחות שלושה־ארבעה שירים שצריכים להפוך לקלאסיקה (בייחוד I׳ll be back, עם ההרמוניקה ההורסת, ball and chain שבו דאלטרי עושה בית ספר לכל זמר שמתהלך על פני הכדור ו־rockin׳ in rage, שמזכיר את חיבתו של טאונסנד לאופרות רוק). יש כאן לא מעט מחוות מלבבות ל־The Who הקלאסית, לצד צליל עכשווי לגמרי (זאק סטרקי, הבן של רינגו, מפליא בתיפוף), בצירוף הטקסטים הנוקבים של טאונסנד על יחסי הגומלין בין אומן מזדקן והקהל שלו (שאפשר לתמצת לשמו של אחד השירים, got nothing to prove). והתוצאה הכללית היא, כאמור, ניצחון גדול.

אז איך זה יכול להיות? האם כל הקלישאות האלה, על החשיבות הקריטית של כימיה בין חברי להקה, היו מופרכות? ואולי, אולי הכימיה הזאת היא משהו הרבה יותר קוסמי וקסום מהיכולת לתקשר במילים. משהו שמצליח לחדור חומות של אולפני הקלטה, או חומות של איבה. 


על הסכין

01. נתוני מבחן פיז"ה, המצביעים על פער גדול בחינוך בין יהודים וערבים, והידיעה על ניפוח מספרי הגיוס החרדי מצד צה"ל הם סטירת לחי מצלצלת עבור כל מי שמאמין - כמוני - שהשבטים המודרים של המדינה הזו מתקרבים למיינסטרים. כמובן שיש גם נתונים סותרים, ועדיין - להרכב הקואליציה ולמדיניות שלה יש השפעה מכרעת בשטח.

02. יהודי אמיד מברלין מבין, רגע אחרי ליל הבדולח, שהוא אסיר בארצו ושדינו, בסופו של דבר, למות. הוא מתחיל לנסוע באמוק ברכבות מעיר לעיר, ומנסה לדחות את קצו הבלתי נמנע. זוהי עלילת “הנוסע", רומן שכתב אולריך בושביץ׳ היהודי למחצה ב־1938, והתגלה ונערך מחדש לפני כשנה. האותנטיות, שנובעת מגורלם המשותף של הסופר וגיבורו, מטלטלת.

03. "אבא משתדל" (כאן 11), הסדרה הקומית של טל פרידמן שמבוססת על סיפורה של בתו האמיתית, בעלת הצרכים המיוחדים, היא לא סדרה מושלמת. אבל למרות פגמיה יש בה משהו מוטרף, לא צפוי, אמיתי מאוד ולכן גם לא פעם מרגש. אני מעדיף סדרות כאלה, שמנסות קצת אחרת, על פני כל סדרות הבסדר גמור.