פרולוג

בדיוק היום לפני שש שנים, ב־30 בדצמבר 2013, הוא הובא לקבורה בקיבוץ גבע, היישוב שבו נולד בשם ידידיה מנוסוביץ' ושעליו הוא כתב את "בת שישים", אחד מהידועים בשיריו. את אותו השיר שרו חבריו מהגבעטרון כשהקיבוץ שלהם חגג 60 שנה.

בת שישים פוקחת עין ונועלת נעלה, יום גדול ממתין בפתח זה היום שלה.

יום גדול עומד בפתח, הוא צעיר וחדשני, מגהץ הוא את קמטיה ומוחק שנים. 

כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה - היא צופה אל הבאות.

כמה חודשים לפני שנפטר אמר לחן קוטס ב"מעריב": "עשיתי חשבון מה אני משאיר אחריי: חבילת ספרים וחבילת פזמונים ועוד כמה דברים כאלה. אמרתי, דידי - בשביל זה לא שווה למות".

מחלת הפרקינסון שבה חלה בשבע השנים האחרונות לחייו החלישה אותו. היא ריתקה אותו בהתחלה לכיסא גלגלים ובסוף לקחה ממנו את כושר הדיבור והכתיבה. "אני הולך ונחלש", אמר. "פרקינסון היא לא מחלה סופנית, אבל כל הסימנים של הגוף שלי מראים לי שאני בסוף".

ביוני באותה השנה התכנסו כל ידידיו לחגוג לו יום הולדת באולם צוותא. "אנחנו בני דור אחד", כתב לו חיים גורי, חברו עוד מימי הפלמ"ח, "וידענו לפני ולפנים את שמחת ההשתייכות הזאת ואת תוגתה. אני אוהב רבים משיריך, כמה מהם מרעידים את לבי גם היום. תמיד היית איש התשוקות העזות, אהבת החיים וההנאות".

"אני לא מאמין בצרמוניות. עומדים ומקשקשים, מנסים למצוא חן בעיניי", הגיב מנוסי, שאת הציניות שלו כנראה לא איבד אף פעם. "זה כמו הלוויה בחיים. החיים שלי אף פעם לא היו בתוך קופסה. עשיתי תמיד מה שבא לי. לא היה אכפת לי. לא שמתי זין על אף אחד".

תמונה ראשונה

כשהיה בן 17 הוא התגייס לפלמ"ח. אף שהשתתף בקרבות על כיבוש צפת ואשקלון ובהגנה על קיבוץ נגבה, הוא לא נחשב כחלק מ"חבורה שכזאת", חבורת הסופרים והמשוררים שנודעו כדור הפלמ"ח.

"אני לא יודע בכלל מה אני נחשב", אמר ליואב גינאי בתוכנית "לגעת ברוח". הוא נימק את זה בכך שתמיד חי את חייו בדרך שרצה, כמו שרצה. "לא הספקתי לייצר לעצמי שם של דור פלמ"ח. לא הייתי חלק מהקבוצה הכבודה שנישאת על כפיים".

לא רק שלא היה חלק מהם, הוא גם ירד עליהם לא פעם.

הנה הערב יורד על המדבר, אבל אנחנו עוד נשפוך דמעות כמים: 

איך הפלמ"חניק מטפס על המחר, כדי לתפוס את השלטון עד מחרתיים.

הוא לא שכח את עברו כגנרל, והוא חילק לרמטכ"לים ציונים.

והוא הודיע מי מונה בשביל מוראל, ומי בעצם התמצא בעניינים.

("הפלמ"חניק מטפס על המחר" / דידי מנוסי)

"אני זוכר שיום אחד מישהו ממפקדי הפלמ"ח שאל מישהו: מה עשינו לדידי שהוא כל כך כועס עלינו? האמת, לא עשו לי רע. אבל גם לא עשו לי טוב".

אם כבר מתאספים לשתות קפה בערב, ולשיר שירים על שיבולים וחרב. הן בלי צביקה אין שום קומזיץ, בלעדיו הכל שובת, צביקה ג'. צביקה א'. צביקה ב'.

יום אחד למחלקה הגיע קשר ויצאנו בו בלילה אל הגשר...

למחרת בשורה מרה כל לב הזעיקה, כי משם איש לא חזר. אפילו צביקה.

ואנחנו לא שאלנו, לא שאלנו מי המת, צביקה ג', צביקה א', צביקה ב'?

("צביקה א', ב', ג'" / דידי מנוסי)

עם חיים גורי היה נפגש לעתים רחוקות. "חיים גורי חולמני יותר, אני ריאליסט", אמר לחן קוטס. "כשאבא שלי נפטר, חיים פגש אותי ואמר לי שמה שכתבתי על אבא שלי זה יפה מאוד".

"למה אתה לא כותב תמיד ככה?", שאל גורי.

"כי אבא שלי מת רק פעם אחת", ענה דידי.

אתנחתא

הפעם הראשונה שהעזתי להיכנס לתוך קודש הקודשים, לקפה "כסית" שעליו הייתי משקיף עד אז מהמדרכה, הייתה בזכותו של דידי מנוסי.

באתי לקחת ממנו מילים שכתב למנגינה שהלחין סשה ארגוב. סשה היה עסוק באותם ימים, ואנחנו בלהקת הנח"ל לא היינו מוכנים לוותר על שיר חדש שלו. אז הוא הציע לנו מנגינה שכתב באותו הזמן לסרט שקראו לו "רק לא בשבת". דני ליטאי, במאי הפזמונים שלנו, הגיע באחד הלילות ל"כסית" אחרי איזו הצגה ששיחק בה בתיאטרון הקאמרי. הוא ראה שם את דידי ומסר לו את המנגינה כדי שיכתוב לה מילים. למחרת הגעתי אני. נכנסתי ל"כסית" ואפילו ישבתי עם דידי מנוסי!

הסיפור הזה יכול היה להסתיים בתרועה הרבה יותר גדולה, אם השיר היה הופך להיות להיט היסטרי. או שלפחות הסרט "רק לא בשבת" היה שובר קופות. זה לא קרה.

אבל אני, החייל, זכיתי לשבת ב"כסית".

בבית השארנו את כל האשליות

וקדימה צעד!

הדרך לוהטת בשלל כלניות

לרגלינו מרבד

לא נביט לאחור

ואף פעם לא נחזור

בדגניה שמענו נאום על ערכים

בבית שאן הוא נגמר

עפולה קיבלה את פנינו בפרחים

עשויים מנייר

מה אפשר לעשות

אם עפולה היא כזאת?

("רק לא בשבת" / דידי מנוסי)

תמונה שנייה

את העובדה שיש בעולם אי בשם פפואה ושהוא שוכן סמוך לקו המשווה ושהיה בו פולחן דתי של ציד ראשים וקניבליזם, גיליתי בזכות הכתבות המרתקות של דידי מנוסי. אני זוכר אותו מצולם עם גולגולות בחברת הילידים מסולסלי השיער (שזה פירוש המילה "פפואה").

המסען מנוסי, ככה הוא כינה את עצמו, היה כנראה התרמילאי הראשון. כשאנחנו עוד טיפסנו למצדה ויצאנו למסע מים אל ים, הוא כבר חרש את חצי הכדור הדרומי. "אני נוסע בעקבות ספרים שקראתי", אמר. בשנות ה־50, כשחיים חפר ודן בן אמוץ, החברים שלו מהפלמ"ח עמלו על "ילקוט הכזבים", וכשחיים גורי כתב את "פרחי אש" ופוצ'ו את "חבורה שכזאת" - הוא כבר היה כתב צבאי של האו"ם במלחמת קוריאה ובמלחמת הודו־קשמיר.

בין יותר מ־30 הספרים שכתב שמור מקום של כבוד ל"מאנטארקטיקה עד פפואה", ספר המסעות שלו, שראה אור ב־1990. במסעותיו בעולם הוא אסף קרניים של חיות שעיטרו את קירות ביתו. "יש בסך הכל בעולם 192 חיות מקרינות, אז אספתי 163 מינים ולכן אני מופיע בספר השיאים של גינס", התגאה.

לימים, ניר הבן שלו חזר בתשובה, או נעשה יהודי כדבריו. דידי, הקיבוצניק החילוני שהתגאה בכך שאין לו מזוזות בבית, אמר לבנו: "בסדר, תלמד אבל למה צריך לקיים?"

"למה לא הספיק לך לקרוא את ספרי ההרפתקאות על הודו ואפריקה והיית חייב לנסוע לשם?", שאל־ענה הבן.

תשמעו מה ששמעתי

על הרב האגודתי

שניהל (אי־שם, אי־אז) את הישיבה

הוא השמיע אמרי שפר

עם אסמכתות מן הספר:

למה לא צריך ללכת לצבא!

תשמעו מה ששמעתי

על הרב האגודתי -

בן היה לו, בן עילוי, ממש גאון

והרב כל כך שמח הוא

שגם בנו לרב יוסמך הוא

ואומנם הבן הוא -

רב סמל ראשון!

(על הרבי אלימלך ועל פרשת 'וילך'" / דידי מנוסי")

אתנחתא (2)

בשנים שעברו מאז הפגישה ההיא ב"כסית" בשנת 1965, נוצרו הרבה נקודות מפגש בינינו. כשהייתי בשליחות קק"ל בניו יורק, הוא הגיע בין מסע למסע לבקר חבר שלו ונפגשנו לא פעם. שנינו היינו גם בהנהלת אקו"ם ובגלי צה"ל. תמיד זכרתי לו שכשהייתי צעיר והשיר הראשון שלי התחיל להיות מושמע ברדיו, הוא היה הראשון שחלק לי מחמאות בשידור.

ואני גם זוכר שהתקשר אליי. "אני רוצה להתייעץ איתך", אמר, "מישהו שקוראים לו סאבלימינל רוצה להקליט עם הגבעטרון את 'בת שישים' ואני לא מבין בזה".

"כשיגיעו התמלוגים תבין את זה", עניתי.

אפילוג

במדרון היורד מגבע

עץ יש מלבלב

שני שמות חרוטים בגזע

שני שמות ולב

("במדרון היורד מגבע" / דידי מנוסי)

זה לא היה מחזה רגיל כשבבית העלמין בקיבוץ גבע הספיד הבן הדתי את אבא שלו החילוני המתריס.

"אבא יקר שלי", אמר ניר, "לפני כעשור וחצי העמדתי אותך בניסיון לא קל. לאחר עשרות שנים של כתיבה שנונה ונושכת נגד הדת והדתיים, פתאום הבן שלך התחיל להתקרב ליהדות ואפילו, רחמנא ליצלן, לשמור מצוות. לרגע קטן נבהלת. פחדת שאנתק קשר. כשראית שאני שומר על קשר ולא מתנתק, קיבלת וכיבדת. עד כדי כך שבסוף עודדת אותי. כשהתוודיתי בפניך שאני כבר ממש רוצה ללכת על זה אבל מפחד מה יגידו, מיד קפצת ואמרת: 'מה זאת אומרת מה יגידו? תעשה בדיוק מה שאתה רוצה ושכולם...'".

וההרים עוד יבערו באש זריחות

ובין ערביים תנשב עוד רוח ים

אלף פרחים עוד יפרחו

בין ובתוך שוחות

מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם

("מי שחלם" / דידי מנוסי)