מעבר על הסיכומים המוזיקליים של העשור האחרון, שצצים כרגע בכל מקום ואתר, לימד אותי את מה שידעתי עוד קודם. אני כבר לא בעניינים. אחרי שבכל חיי הבוגרים הקפדתי להיות מעודכן בכל סינגל ואומן אזוטריים, ברור לי באופן אכזרי ממש שאיבדתי שליטה בחומר הנלמד. אני מכיר אחוז מביך מתוך האומנים והשירים שמוזכרים בסיכומים האלה, שלא לדבר על שיעור המוזיקה החדשה שאני צורך ממש להנאתי.

זה לא שאני אאוט לחלוטין. למזלי, אני מגדל שלושה בנים חולי מוזיקה, שאם ארצה או לא ארצה חושפים אותי לצלילים עדכניים. את בילי אייליש, למשל, שמעתי באוטו עוד לפני הפריצה הגדולה, כשהייתה רק סנסציית יו־טיוב בהתהוות. אבל אני מודה - והווידוי הזה עולה לי בדמים - שאיבדתי את הרעב. הסקרנות המטורפת הזו, של לטעום ולדגום מוזיקה טרייה. משהו שכשהייתי צעיר לא האמנתי שיקרה לי לעולם. אבל זה קרה. וזה לא מפסיק להדאיג אותי. מרגיש קצת כמו גבר שאיבד את הליבידו שלו.

מדי פעם אני מנסה, נאמר, לעדכן בכוח את הפלייליסט שלי בטלפון - שבעידן המחורבן הזה מהווה מקור כמעט בלעדי למוזיקה שאני צורך. אני מקפיד להוסיף לו לפחות פעם בחודש שיר חדש. ולפעמים אפילו בודק - מתמטית - את מינון השירים בפלייליסט שנוצרו אחרי שנת 2000, כדי להוכיח לעצמי שאני לא חי בעבר. רק שבפועל, כשאני מקשיב לשירים ברצף מקרי, כמעט בכל פעם שבו מתנגן משהו טרי, האצבע נשלחת כדי להעביר לשיר הבא. הישן והמוכר. במקום שהמוזיקה תשמש אותי ככר בלתי נדלה להפתעות ולריגושים חדשים, היא הפכה לעיר מקלט. מקום חם ובטוח, ששומר עליי באיזשהו ממד על־זמני בתוך המהלך הכאוטי והמשתנה ללא הרף של החיים.

יכולתי למצוא לא מעט תירוצים לקיבעון הזה. למשל, כבר לא ממציאים היום שום דבר חדש. בכל שיר של ארקטיק מאנקיז אני שומע עשר להקות ישנות שגדלתי עליהן. או - מה כבר יכול זמר בן 24 ללמד אותי על החיים, וכו'. אבל האמת היא שזה לא הם, זה אני.

חמוש בכל המחשבות המייסרות האלה, נסעתי בסוף השבוע האחרון לאמסטרדם במיוחד כדי לראות הופעה של מאדנס. להקה שגדלתי עליה בגיל 15. היום אני בן 50. נכנסתי בלב כבד לאולם, והמועקה רק התגברה למראה הקהל - רובו המוחלט בן גילי ומעלה. החשש המרכזי שלי היה מפתטיות. הנכס של מאדנס היה רוח נעורים, הומור וטירוף מתפרץ. לך תשחזר את כל אלה כשמרבית חברי הלהקה כבר בני 60. אבל מהשנייה הראשונה של המופע נמרח לי על הפנים חיוך שלא נמחה עד ההדרן. האנגלים המופלאים האלה - כמעט כולם קירחים, כרסתנים וסובלים מכל יתר מפגעי הגיל - לא מנסים להיראות או להישמע צעירים. הם פשוט מנגנים את המוזיקה הנהדרת שלהם בחדווה ובמעין תחושת השלמה ושחרור. אגב, גם השירים החדשים שלהם מצוינים. ואני אפילו מכיר אותם, כי אני כן צורך מוזיקה חדשה של אומנים שגדלתי עליהם. סוג של מסע חיים כזה, שאני נהנה לעבור יחד איתם.

כשיצאתי מההייניקן מיוזיק הול, חמוש בתרבוש אדום עם הלוגו של מאדנס וחיוך דבילי מצד לצד, הבנתי שאולי הגיע הזמן לסלוח לעצמי קצת. ולהפנים שזה בסדר גמור, כמו שאומרים במאיר אריאלית, לפרוש ממרוץ הכרכרה המשתקשקת. הרי זה כמעט לא טבעי לצפות שהפונקציה של מוזיקה תהיה זהה עבורי בגיל 20 ובגיל 50. בדיוק כמו תחומים אחרים בחיים, שעוברים כל הזמן מטמורפוזה. במוזיקה זה בולט במיוחד, כי היא הסיסמוגרף האולטימטיבי לאופנות עכשוויות. ולכן כשאני שומע מוזיקה חדשה, אני לא ער לכל הזרמים התת־קרקעיים שהילדים שלי קולטים באופן הכי פשוט. וזה אחלה. האנטנות שלי היו מכוונות פיקס לאורך כמה עשורים טובים, הגיע הזמן להניח להן. כל עוד המוזיקה נשארת מרכיב חיוני ובסיסי בחיים שלי, כבר פחות חשוב לי להישאר מעודכן. העיקר הוא שההתרגשות עדיין כאן.




על הסכין

1 ובאותו הקשר: הידיעה על כך שג'ון פרושיאנטה חוזר לעמדת הגיטריסט ברד הוט צ'ילי פפרז הצליחה לחלץ ממני צעקות רמות בלילו של יום ראשון. אם כבר מדברים על יחסי הגומלין בין מוזיקה וגיל ביולוגי, הפפרז הם סוג של נס רפואי, שמסרב להיכנס לרובריקה של “להקת עבר". הקאמבק של פרושיאנטה הוא סוג של עירוי דם, שיעזור לשמור אותם צעירים.

2ומשהו לגבי חוויית ההופעה. ההגעה להייניקן מיוזיק הול היא בחשמלית, תחנות ספורות ממרכז העיר. בכניסה אין כמעט תור, אף על פי שאלפים מגיעים יחד. גם עמדות האוכל והשתייה נטולות תורים. וזה הופך את החוויה הכוללת לטובה וקלה יותר. אין כאן חוכמות: תחבורה ציבורית טובה והרבה יותר סדרנים ועמדות מכירה ממה שמקובל אצלנו.

3 לא מצליח להבין את הבהלה מפני “ימי בנימין", סדרת הכתבות של עמית סגל שהוא עדיין הסמן הימני היחיד(!) בכוורת הגדולה של חדשות קשת. הרי נתניהו הוא האיש המדובר ביותר בישראל (גם, או בעיקר, בפי מתנגדיו). ולכן סדרה כזו היא לא פחות ממתבקשת. מה עוד שהיא גם עשויה היטב ובאופן לא תעמולתי בעליל.