יותר משנתיים לקח לראפר איתי זבולון, הידוע יותר כטונה, להוציא תחת ידו את אלבומו השלישי "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי", שמתכתב עם חיים כלשהם ביקום מקביל. השראה שמספקת, בין היתר, סאונד פסיכדלי משובח וסמפולים של עדויות אמיתיות של ישראלים שנתקלו במפגשים מהסוג השלישי. כמיטב המסורת הטונאית, זאת שלא משאירה אף פרט ללא התייחסות, יש באלבום גם דגימת סאונד מהתרסקותה של החללית "בראשית". הזוי ככל שזה נשמע, זה עובד נפלא.
למרות שלא זה מה שהוא רצה, מוצא את עצמו טונה מגדיר שוב את הדור הסהרורי והאפאתי שמתפתח כאן, שרק רוצה שתתנו לו לרחף בחלל, ושתעזבו אותו בשקט. באמש'כם.
וזה כואב. כי אם באלבומיו הראשונים היטיב טונה לתמלל דור שפוף, אבל משהו בטון ובחום רמז על תקווה, ב"אינטרגלקטי" שולטים הסמפול והניכור, מה שמשרה תחושה עמומה של ויתור וניתוק.
מצד שני, האלבום הזה הלך בסופו של דבר למקום בוגר יותר ובעיקר מפוכח. עד כדי כך פיכחון כואב, שטונה השאיר בחוץ את הסינגל "לאן שאפנה מבטי", שיר המחאה הכי אישי שלו, למרות שצבר כבר חצי מיליון צפיות.
טונה, ראפר עצמאי שמתעקש לא לזרום עם הזרם, משקף תנועה שלמה שמהמהמת בפסיביות "הכל טוב" - גם כשצריך להילחם – ושם החללית של טונה מאיימת לנתק מגע.
ועדיין, בשירים כמו "אנרגיה" שיוצא נגד תרבות ה"עפר שכטרים", "אין בינינו חלל" שמסתמן כלהיט, או "כנפיים" הפסיכדלי־מזרחי המרגש, מוכיח טונה שגם כאסטרונאוט, הוא אשף מילולי ומוזיקלי ענק, עם כוח כבידה משמעותי.