עשור חלף מאז שחררה דניאלה ספקטור את אלבומה הראשון ("דניאלה ספקטור" - 2009). ובזמן שחלף ניכר שספקטור עשתה קילומטרז' רציני בתהליך חיפוש וגיבוש האני מאמין האמנותי שלה. באלבומה הרביעי, "בהתחלה", נדמה שהיא גם מוצאת.

הדבר הראשון ששבה אותי באלבום היו הטקסטים האישיים, שפותחים צוהר מסקרן לעולמה הפנימי, הכמוס. וזאת, לצד הקפדה לא לרקום אשליות, אלא להגיש את המציאות היומיומית הבעייתית, שכולם חווים על בשרם, כדי לנצל את זכות הזעקה ולהשמיע קול מחאה חברתית.

ב"בהתחלה", שיר הנושא של האלבום, מתארת ספקטור ערב מרגש בחדר היולדות, ומה עובר לאם הטרייה בראש באותו רגע מאושר, מהול בדאגות; ב"צל ועוד צל" היא מתכתבת בערגה ובתוגה עם זיכרונות מימים שהיו ואינם עוד; ב"אמריקה" היא מעבירה ביקורת נוקבת על נהירת הצעירים אחר החלום האמריקאי, שמתרסק להם בפנים וב"בעשר בבוקר" היא מתארת תאונת דרכים קטלנית ואת השלכותיה.

הדבר השני שקנה אותי, הם הלחנים הקליטים והמגוונים, שנעים בין רוק, פופ, פולק וקאנטרי, ללא שימוש מוגזם באפקטים בומבסטיים. הטקסטים אומנם לא קלים לעיכול, אך הלחנים הקלילים והמתקתקים עוזרים למילים להיקלט בקלות ובנועם.




ספקטור מוכיחה שוב שהיא שולטת בקולה, משחקת בו בנינוחות ובנונשלנטיות מקצועית. ולמרות שחלק מהשירים מיינסטרימים, שומרת ספקטור על טביעת חותמה המקורי.

יש באלבום כמה ביצועים ראויים לציון: הספתח עם "מזמור לדוד", שספקטור כתבה והלחינה; הדואט הקליט עם דאנה איבגי ל"תרקדי את זה"; הביצוע המלטף, האולד־פאשני, ב"עדיין בוער" וביצוע מרטיט ל"גשם כבד עומד ליפול", הגרסה העברית של יהונתן גפן לשירו המונומנטלי של בוב דילן.

ספקטור נשמעת מעולה, משופשפת, ורסטילית וכנה ומצדיקה את מעמדה כאחת הסינגר־סונגרייטריות המשובחות במחוזותינו בשנים האחרונות.