לצד תגובות אוהדות ואמפתיות כלפי רכט, סיני ושושן, קשה היה שלא להבחין בכך שחלק נכבד מהתגובות באתרים השונים וברשתות החברתיות היו חומלות פחות. "למה בעצם", שאלו גולשים רבים, "מצפים מהמדינה לעזור לאמנים הותיקים? הרי מדובר באנשים שהיו כוכבים גדולים, טעמו מהעושר והתהילה, ולא ידעו להתנהל נכון ולשמור כסף בצד ליום סגריר". מדובר בעמדה לגיטימית, גם אם אכזרית מעט לטעמי, אלא שהבעיה מתחילה בכך שכשאמן ותיק כן עושה מהלכים על מנת להתקיים בכבוד, הוא חוטף קיתונות של אש.
פורטיס, צריך לזכור, הוא אחד האמנים הישראליים המעניינים והפוריים ביותר של העשור האחרון. הוא אמנם נמצא בגיל ובמעמד שבו הוא יכול, אם רק ירצה, לחיות אך ורק על "ניצוצות" ו"שקיעתה של הזריחה", אבל במקום זאת הוא ממשיך ליצור אלבומים חדשים, מצוינים, שמבקשים לומר אמירה אמנותית עמוקה יותר מאשר מקבץ להיטי פופ רגעיים: "פורטיס משולש" (2009), "החבר אני" (2011) ו"תולדות הכותרת" (2015) זכו כל אחד, בתורו, לשבחי הביקורת.
במקביל, הוא העלה מופעים מושקעים כגון "פורטיס באופרה" או מופע האיחוד של פורטיסחרוף, שייערך ב-20.5.20 באמפיפארק רעננה. ניתן להניח שיותר מדי כסף לא יצא לו מכל אלו. עוד ניתן להניח שאלמלא הופיע בפרסומות או שימש כשופט בתוכנית "אקס פקטור", מהלך נוסף שזיכה אותו בביקורות קשות, ספק אם היה מצליח להוציא לאור את שלל הפרויקטים הנ"ל.
אז מה בעצם אנחנו רוצים מהאמנים שלנו? שגם ייצרו עבורנו מוזיקה איכותית, גם יימנעו מ"התמסחרות", וגם יהיו במצב כלכלי טוב ולא יזדקקו לתרומות. עד כמה שהדבר מצער, נראה שבישראל של 2020 שלושת הדברים האלה לא יכולים ללכת ביחד. אפשר לוותר על הראשון ולייצר מוזיקה פופוליסטית, אפשר לוותר על השני ולהפוך לכוכב פרסומות. מה שאי אפשר לעשות זה גם לצפות מהמוזיקאים להיות קדושים יותר מהאפיפיור, וגם לכעוס עליהם כשהם משלמים על כך מחיר כלכלי.