בתום שבוע עוצר נשימה, כולל פסטיבל "עסקת המאה" ופסטיבל נעמה יששכר – הכול בשבוע אחד - הגיעו צהרי יום שישי המלך, שסיפקו הפוגה קלה עם "עמיר בניון בהיכל".
היכל התרבות התל־אביבי מפוצץ עד אפס מקום, למרות שלא מדובר במופע מחווה ליצחק קלפטר. הסמארטפונים בהיכון. נדמה לי שזאת פעם ראשונה שאני חוזה בבניון בלייב. את המוזיקה שלו אני אוהב. את דעותיו הפוליטיות קצת פחות. בכל מקרה, המוזיקה תמיד ניצחה את הפוליטיקה, ובניון הוא דבר ראשון מוזיקאי מחונן עם קול משמיים.
בניון עולה לבמת ההיכל, שנראה, לפחות בהתחלה, גדול עליו בכמה מספרים. כובע קסקט, ציציות מציצות, הילוך אטי, ראש ברצפה, מבט בוהה באוויר, לא מתלהב מעצמו, יעני צנוע.
פותח עם "רק את" המונומנטלי: "רק את/ רק את/ כל השבילים בעולם מובילים אלייך/ בזכותך/ בזכותך/ טיפסתי מבור של עצבות לתוך חייך".
הקסם הבניוני, שהתחיל בהיסוס מה - אפור, חיוך מריר, קצת בהלם מכל העניין - מתחיל להרגיש בהיכל כמו בבית. הוא שר עוד כמה משיריו, כולל "שמחות קטנות" ו"יש לי חלום" הממיס והמרטיט, וקולו - במיוחד בטונים הגבוהים - ממלא את ההיכל, שצר מלהכיל את כל העוצמה המתפרצת מהבניון הזה. עוד כמה שעות נכנסת שבת המלכה, ובניון, יהודי דתי, מודה ש"קבלת שבת כמו זאת, עוד לא הייתה לי בחיים".
ואז מגיע השיא הראשון, בדמות אורח הכבוד הראשון, ארקדי דוכין, שמשחרר מהקהל מחיאות כפיים עם "יש בי אהבה" (והיא תנצח), ו"ט־מ־ב־ל" המפיל.
ואז מגיע השיא השני בדמות אורח הכבוד השני, ברי סחרוף, שנדמה שהפך ל"אורח הכבוד של המדינה". סחרוף, בקולו ה"ברזלי", מרעים עם "ניצחת איתי הכל", כשבניון נכנס בקטעי השיא: "בסווווווף כל לילה אני באאאאא". איזה יופי.
אני לא בדיוק יהודי דתי, אבל "עמיר בניון בהיכל" היה, גם בשבילי, אחלה קבלת שבת, שהשתיקה, וטיהרה למשך שעתיים, את כל הרעש והרפש.