"אין קדוש כה'" (עלץ לבי), דואט חדש  של אביהו מדינה ואהרון ירימי, השתחרר לאחרונה לאוויר והזכיר ימים ימימה, צליל מיתר שנפרט מהלב וחדר אל הלב, בניגוד מוחלט לכל שירי הוודקה רד־בול ששולטים היום בכיפה. המילים: מתוך תפילת חנה (שמואל א', פרק ב'). הלחן: אביהו מדינה. "לא חזרתי למקורות", הוא מבהיר. "תמיד נבעתי מהמקורות. כל ההוויה העכשווית שלי נובעת, מה לעשות, מהמקורות. אם לא המקורות - אנחנו לא פה".

מה הביא אותך להלחין דווקא את תפילת חנה?

"זאת אחת התפילות המפורסמות והיפות שיש במקורותינו. לא שמעתי לחן מיוחד שלה בעבר. זה כמו שהלחנתי לפני שלוש שנים את 'ברכת כוהנים', שגם לה אין לחן מוכר. זה במטרה לשמור על העמודים שעליהם עומדת זכותנו על ארץ ישראל ולהיות לעם. כולנו נטועים עמוק במקורות, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. בין אם נתעלם, או לא נתעלם. אין לנו שום קושאן אחר על הארץ הזאת, חוץ מהתנ"ך. זה ספר ההיסטוריה שלנו".

יש כאן גם הצהרה פוליטית?

"לא, מה פתאום. אני בכלל לא פוליטי. אני פטריוט ישראלי. לא משנה לי איזו מפלגה תעשה טוב לישראל. אם היא תעשה טוב, אני בעדה. אם היא תעשה רע, אני נגדה. מה שמעניין אותי זה ישראל".

אתה בונה על השיר הזה שיהיה להיט, או שגם הוא, כמו "שבחי ירושלים", יחלחל לספרי התפילה ובתי הכנסת ויישאר לנצח?

"יש 'שבחי ירושלים', 'לבד יושבת', 'בן אדם', 'ברכנו'. יש לי ארבעה לחנים בבתי הכנסת - אשכנזיים וספרדיים".

אם שרים את לחניך בבתי הכנסת, זה מבטיח להם חיי נצח.

"לך תדע אם העם היהודי יהיה קיים. היום יש נגיף סיני. נראה לי שזה כבר לא נגיף. זאת מגיפה".

מזל שעברנו את פרעה.

"כן, אבל גם כשאנחנו אומרים 'נעבור את פרעה', אנחנו מקווים, אנחנו לא בטוחים".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה שכל הפירמידה התרבותית התהפכה לגמרי, והזמר המזרחי, שנאבקת למענו עשרות שנים, קיבל את המקום הראוי לו.

"אני לא חושב שיש זמר מזרחי. למה לא קוראים לזמר המערבי זמר מערבי? אבל עדיין קוראים לזה עד היום זמר מזרחי. איך תקרא לזה, אם לא אפליה, או דחיקה?".

וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

"לא יעזור להם. זה עניינים שקשורים לנשמה. אי אפשר להחליף דברים כאלה. אין כאלה שמחליפים. יש הרבה בינינו שעזבו את המוזיקה הישראלית־ים־תיכונית, והחליפו את טעמם כדי למצוא חן ולהתקדם בחיים. הם הבינו שזה כדאי. אבל כדאייניקים תמיד היו לאורך כל הדרך".

אם אייל גולן זמר העשור ושרית חדד ועדן בן זקן זמרות העשור, אפשר לחכך ידיים בהנאה ולחוש תחושת ניצחון.

"בכל מה שקשור בקהל, אף פעם לא הייתה לנו בעיה. הבעיה שלנו הייתה עם הממסד התקשורתי. אני לא צריך את ההכרה שלהם. זאת זכות שלי. לקפח אותי זה צעד אנטי דמוקרטי. האפליה הזאת ממשיכה גם היום. עזוב אותך. בוא לתאגיד ותראה איך מתייחסים למוזיקה הזאת".

אתה עוד לא מרגיש שאתה קוצר ברינה את מה שזרעת בדמעה?

"הכול נשאר אותו דבר. הקהל והמפרסם הם שקובעים את מי לשמוע. המפרסם לא יפרסם בתוכניות שאין להן מאזינים רבים. ואיפה יש מאזינים רבים? בעמך ישראל. הרוב הם כאלה שאוהבים את הזמרים של הדור החדש. והם 70% מהקהל. אם המפרסם שם עשרת אלפים דולר, הוא צריך להיות בטוח שזה מגיע למסה של כוח קנייה. רוב העם היה פעם יוצאי ארצות האסלאם, כך שגם לא הייתה לנו בעיה להתפרנס. התפרנסנו נהדר".

אתה לא רואה שום שינוי במצב?

"נראה לי שהקהל כופה על התקשורת את טעמו. התקשורת לא השתנתה, אבל התקשורת חיה מהפרסום. והקהל אוהב את הסוג הזה של השירים, את הסוג הזה של הכוכבים, אז המפרסם דורש את הדברים האלה, וגופי השידור צריכים להרוויח כסף. הם לא רוצים את זה, אבל מישהו כפה עליהם את הטעם הזה. הם לא נולדו עם הטעם הזה. בן גוריון אמר בשעתו, כשהוא ראה את העולים מארצות האסלאם: 'את דור ההורים לא נצליח לשנות, אבל את הדור הבא, הילדים שלהם, אנחנו נחנך'. בסוף מתברר שהילדים חונכו - לפחות מבחינה מוזיקלית - לפי מה שהולך בשוק. אף אחד לא מחייב אותם לאהוב את מוצרט. הם אוהבים את עומר אדם וזהר ארגוב. זה הטעם שלהם, וזה מרצונם החופשי. אף אחד לא כפה את זה עליהם. זה לא שהם שמעו את זה בלי סוף בתקשורת. נהפוך הוא. התקשורת התעלמה מזה. אבל העם רוצה לשמוע את מה שהוא אוהב באמת, לא מה שכופים עליו, והוא בחר בז'אנר הזה".

איך אתה רואה, ממרחק של 50 שנה, את הדרך הארוכה והעקלקלה שהז'אנר המוזיקלי הזה עשה?

"אני לא רואה את זה כמלחמה נגד צד מסוים במדינת ישראל. אני רואה בזה מלחמה לטובת עם ישראל. זה לא ניצחון שלי. זה ניצחון של כולם. זה משהו שגם חובב המוזיקה המערבית - יכול ליהנות ממנו. רציתי שלכל אזרחי המדינה תהיה הרגשת שייכות אמיתית. ככה נהיה עם הרבה יותר מלוכד וחזק".

אני מבין שאתה מעדיף להסתכל על חצי הכוס הריקה.

"נכון. אני כל הזמן מסתכל איפה דפוק. איפה מעוות. ושם אני רוצה לתקן. הראייה שלי ארוכת טווח. לא מתחת לאף. כשאני מסתכל על העיוות החדש, אני רואה שאנחנו עדיין בצרות".

מדוע?

"כי הם עדיין מתייחסים לזמר הזה כאל משהו שהם צריכים לשלם עליו מס. גם היום אנחנו רק %16%־15 בייצוג של תאגיד השידור. אם התאגיד היה צריך לשדר לפי הכמות שלנו בעם, היה צריך להיות 50% ייצוג שלנו. ואנחנו לא. התאגיד לא משרת בנאמנות את העם. לאחד שהוא לטעמו, הוא נותן שירות. מהשני - שהוא לא לטעמו - הוא מתעלם".

הייתי בטוח שאתה דווקא מבסוט מהמצב.

"אחרי שמנצחים במלחמה, שמים שומרים בגבול שיצפו אם יש חריגה, כרסום, התקדמות, או נסיגה. צריך כל הזמן להישאר ערניים למצב. לא להיכנס אף פעם לשאננות".

אהרון ירימי ואביהו מדינה, צילום: אילן חתוכה
אהרון ירימי ואביהו מדינה, צילום: אילן חתוכה

"נוסיף נשירה יחד"


מתאגיד השידור נמסר בתגובה: “כאן גימל היא הבית של המוזיקה הישראלית על 100% גווניה, קולותיה ומקורותיה השונים. היא מצמיחה להיטי פופ מזרחיים חדשים, ומעניקה מקום של כבוד לנכסי צאן ברזל בכל שישי־שבת ב'סוף שבוע געגוע' וב'אגן הים התיכון'. על פי סקר TGI שהתפרסם בשבוע שעבר, ב־2019 רשמה כאן גימל את הנתון הגבוה ביותר בהיסטוריה של סקר האזנה זה. הדבר מוכיח כי יותר ויותר ישראלים מרגישים – יותר מאי פעם - שטעמם מיוצג בתחנה. נוסיף נשירה יחד, יחד עם כולם, נגביה עוף כיונה, אל ענן".