למען האמת, ה-EP הזה, המונה שבעה שירים חדשים, הוא אולי אחד הדברים הטובים ששמעתי מלוי לאחרונה (ובכלל). לאורך הקריירה שלו, יצא לי לא מעט לבקר את שיריו של איתי, חלקם בצורה חיובית וחלקם בצורה שלילית, אבל נראה שהפעם הוא מגובש יותר מאי פעם.
ה-EP נפתח עם "עדיין אוהבת אותי", שדי מבטא את הלך הרוח שלו כאלבום שרובו נוטה לכיוון הבלדות הרומנטיות. השיר, שעוסק ביחסים של בינו לבינה, תפור היטב למידותיו הקוליות המצוינות של לוי שמציג נשמה ורגש בכנות שיא.
"חסרה לי בגוף" ממשיך את הקו הנוסחתי של בית שקט, מעבר ופזמון מתפוצץ שמרים את השיר ורווי קלישאות רומנטיות ("וכמה את יפה שבא לבכות, נאמר את האמת שאת שווה את הדמעות, את משהו אחר שלא עוזב אותי, את כמו משפט משיר שהלוואי היה שלי").
ב"המחשבות הורגות אותי" נראה שהוא מצהיר על געגועיו לאהובתו וכמיהתו שתשוב לזרועותיו, תוך שהוא מקשר אותו לשיר הקודם: "אני זוכר את המילים: 'תקנה לי כבר טבעת'". המלנכוליה בשיר בולטת לכל אורכו ועל אף שבריריותו, מעין ממשיך את הלך הרוח שבמיני האלבום. השיר "פעם" ממשיך אף הוא את הקדרות.
ב"שורטת" שוב לוי שובר את הקו המלנכולי ומציג פופ רגאיי עדכני, כריזמטי וקליט שגם בו הוא מצהיר על רצונו להיות תחת חופה ואף עוקץ טיפה את גלגל"צ באומרו לאהובתו: "את מוזרה כמו השירים של גלגל"צ בלילה".
"שקט של שבת", השיר החותם את מיני האלבום הוא מעין "אמצע הדרך": בין בלדה לקצביות, שגם בו עוסק לוי ביחסים של בינו לבינה.
על אף הטקסטים שעוסקים בצורה מוגזמת מדי בשיברון לב ובעניינים של אהבה, רומנטיקה ופרידה (בצורה די מאוסה כבר), המנגינות הולמות היטב את צורת הגשתו ואת הסטטוס הרומנטי שליווה אותו בתקופה האחרונה והוא מעין דוקו מוזיקלי אישי לרגשותיו ולאמת הפנימית שלו, ולכן, על אף חוסר המקוריות וחוסר הייחודיות, הוא מצליח לקלוע בול ללב ולמטרה.
התרעות פיקוד העורף