"הייתי רוצה יכולת קולית וצלילות כמו של אסתר עופרים", אמרה פעם למשה בן שאול בראיון ב"מעריב". "הייתי רוצה את הרצינות, את התרבות והטעם הטוב של חוה אלברשטיין. הייתי מבקשת את האומץ והרוח הצעירה של אריק איינשטיין. את היכולת הוירטואוזית וחוש ההומור של ברברה סטרייסנד, ואת היכולת התיאטרלית של חנה מרון".
אמרגן אחד אמר לה: "צילה, את קראת כמה ספרים יותר מדי, לכן אני לא יכול לעשות ממך סטאר".
(יוסי חרסונסקי, "מעריב", 17.12.1986)
צילה דגן. בשבוע הבא, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ימלאו 16 שנה למותה.
בפולין, שחיו בה לפני המלחמה שלושה מיליון יהודים, נשארו אחרי השואה כ־240 אלף.
בשנת 1956, כשגומולקה עלה שם לשלטון, הוא הרשה ל־35 אלף יהודים לצאת מהמדינה, בתנאי שיגיעו לישראל בלבד. תנאי נוסף היה חתימה על מסמך שבו יוותרו על האזרחות הפולנית שלהם.
הנישואים התפרקו. אבל השיר הזה, שהלחין לא אחר מאשר סשה ארגוב, ענק הענקים של המלחינים שלנו, הביא לחיבור (מקצועי. מקצועי בלבד) בין הזמרת למלחין. זה ממש היה צפוי ומאוד מתבקש שייווצר צירוף בין קול הזהב של צילה וצליליו המבהיקים והמדויקים של סשה. זה קרה ב־1974, במופע שנקרא "תפוח הזהב". שם היא קיבלה מתנה נפלאה - את השיר "וידוי" של סשה ארגוב למילותיו של אלכסנדר פן, ובכך הייתה למבצעת הראשונה של היצירה הזו.
כשהתקליט הגיע לגלי צה"ל, החלטנו, מולי שפירא ואני, לפתוח את "ציפורי לילה" שלנו עם השיר הזה. אבל קרה מקרה מאוד לא נעים. השיר נגמר ואנחנו לא יכולנו לדבר. הגרון היה חנוק. לקח לנו זמן עד שהצלחנו להתגבר ולחזור לעצמנו ולדבר.
התרעות פיקוד העורף