אחד השירים המפורסמים ביותר בשנות ה-60 בפרט ובזמר העברי בכלל הוא "שיר השכונה" שיצרו חיים חפר וסשה ארגוב עבור תכניתה השנייה של להקת "התרנגולים" בשנת 1963. על העיבוד בביצוע התרנגולים אמון גיל אלדמע.

השיר, שנחשב לאחד השירים הארוכים בזמר העברי (6:15 דקות) מתאר את ההווי התל אביבי בישראל של אותן שנים באחד מהרכבי הנונסנס הראשונים במחוזותינו (לפניה היו להקות "רביעית מועדון התאטרון" ולהקת "איילון" שהתעסקו אף הן בסאטירה נונסנסית). 

השיר כלל גם שמות (וכינויים לשמות) עבריים ולועזיים שהיו שגורים דאז בפי כל תל אביב כשלצד מרקו פולו ושירלי טמפל ה"לועזיים" כיכבו בו גם פושקש (שחקן הכדורגל ההונגרי פרנץ פושקש), דני זיידל (אביה של הזמרת קרן אן), שמעון רודי (שרירן תל אביבי), גיורא המדריך (גיורא מורחי, אחיינו של חיים חפר) וצבינג'י (צבי סטקלוב, סגן מפקד הנח"ל) .

מעבר להיותו של השיר קלאסיקה גדולה, הוא בעצם גם נחשב לשיר שגרם ל"הונאה" הראשונה בזמר העברי והביא לראשונה לדיון משפטי את תביעת זכויות היוצרים המוזיקלית הראשונה בישראל. 

להקת "התרנגולים" הקליטה כאמור את "שיר השכונה" אך בעודו נמצא אך ורק על גבי סלילים (בטרם יצא בפורמט תקליט מסחרי), הוא כבר התנגן נון-סטופ ברדיו והפך ללהיט ענק. עם זאת, מי שרצה לרכוש את התקליט עם השיר לא יכל לעשות זאת, שכן הלהקה עוד עבדה על אלבומה השני ועם הפרפקציוניזם של נעמי פולני זה לקח זמן.

עוד בטרם יצא תקליט הויניל של "התרנגולים" בחברת "הד ארצי", מנהל חברת "מקולית" ("סלים", שלמה פיינטוך) החליט לעולל תכסיס כי זיהה פוטנציאל עסקי והחליט לעשות "כסף קל" כשהוא יודע שתקליטם של "התרנגולים" טרם יצא לשוק. 

הוא הזמין כמה מחברי להקת פיקוד מרכז (בהם אושיק לוי וחדוה עמרני) לאולפן בתל אביב להקליט בעיבוד זהה ובביצוע עם תפקידים קולות זהים (גברים ונשים) את "שיר השכונה". על עטיפת תקליטון "שיר השכונה" של "מקולית" לא נכתב שם המבצעים ולא נכתב שזה לא המקור אלא אך ורק איור של שכונה ועליו נכתב "שיר השכונה". כמו כן, הודבק לתקליטון הלוגו של "אקו"ם" ללא אישור האיגוד. כמו כן, הוקלטו גם שירי "התרנגולים" -"כשאת אומרת לא" ו"הורה אהבה" שגם לא יצאו עוד על גבי תקליט.

לאדם הרגיל מהרחוב, לא היה מושג אם זה הביצוע של "התרנגולים" או חיקוי, הוא היה משוכנע שכן, כי בכל זאת, אז לא היה אינטרנט והדרך היחידה לשמוע את "שיר השכונה" עד לאותו רגע הייתה ברדיו. לכן, התקליטון של "שיר השכונה" שיצא בחברת "מקולית" נמכר כלחמניות. 

עד שנעמי פולני (ה"אמא" של "התרנגולים"), פשנל (המפיק הפיננסי) וחברת "הד ארצי" (בה הייתה חתומה להקת "התרנגולים") עלו על התרמית - כבר נמכרו כמה מאות עותקים מהתקליטון שבמונחים של אז זה נחשב להצלחה מסחררת.

כשהתגלתה התרמית, אקו"ם בשיתוף "הד ארצי" ופשנל הגישו תביעה בבית המשפט נגד חברת "מקולית" וזכו במשפט בקלות:  אותם חיילי להקת פיקוד מרכז שהקליטו כחלטורה אזרחית את השיר מבלי שמפקדיהם יאשרו או ידעו מכך נשפטו למאסר על תנאי ונקנסו. חברת "מקולית" נקנסה בתשלום פיצויים של כעשרת אלפים לירות ל"הד ארצי" וכעונש, חיים חפר וסשה ארגוב, יוצרי "שיר השכונה" לא כתבו ללהקת פיקוד המרכז אף שיר למשך שתי תכניות.

הפרשייה הזו הסעירה את תעשיית המוזיקה באותן שנים נאיביות כשלמעשה בימינו, עוד בטרם העלאת השיר ליוטיוב כבר הייתה מוגשת התביעה והשיר לא היה יוצא (ראו לדוגמא תביעת זכויות היוצרים שהגישו נציגי סטטיק ובן אל ופיטבול נגד דדי יאנקי וניקי ג'אם על השימוש בחלקים מהלחן Here Comes The Hotstepper של Ini Kamoze שסומפל לשירם המשותף Further Up).

המקרה הזה, אגב, חזר על עצמו שוב עשור לאחר מכן בשנת 1973 כשלהקת "כוורת" הוציאה את אלבומה הראשון "סיפורי פוגי" בחברת "הד ארצי" גם כן. עוד בטרם האלבום הספיק להימכר בצורה גדולה, חברת "קוליפון" שחררה תקליטון שכלל ארבעה שירים מ"סיפורי פוגי": "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת", "יו יה" ו"פה קבור הכלב".

על עטיפת התקליטון של "קוליפון" רק נכתבו שמות השירים והיוצרים, ללא שמות המבצעים וללא ציון העובדה שמדובר בתקליט של להקת אולפן שמחקה את שירי "כוורת", מה שגרם לתקליטון להימכר בקרב הקהל שלמורת רוחו, כשהניח את התקליטון על גבי הפטיפון, גילה כי לא מדובר ב"כוורת" אלא בלהקת קאברים זולה.

להקת כוורת שנת 1974 (צילום: יח''צ)להקת כוורת שנת 1974 (צילום: יח''צ)

גם כאן "הד ארצי" ופשנל (שניהל את "כוורת" אז) נכנסו לתמונה ותבעו את "קוליפון" שחויבה לציין על התקליטון את שם הלהקה – "להקת הצברים" (שהייתה מעין מיקס של להקות הקצב "האורנים" ו"הנזירים" עם הזמרים דייב אורן (דוד עטר) ושמוליק אביגל).