שטות מקום איכות: אלה לי להב כבשה מדינה שלמה כאחת הפיינליסטיות המועדפות לזכות בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" בעונה האחרונה, הפכה מתלמידת תיכון אנונימית למאמי התורנית של המדינה.
הבוקר שחררה להב את שיר הבכורה שלה – "זוט עני" ("זאת אני" בשגיאה מכוונת) שממתג אותה היטב כממתק, או ליתר דיוק בובת פופ חדשנית מהסוג שלא רואים בנוף המוזיקלי המקומי.
דעתי על השיר חצויה: מצד אחד, זו אותה אלה לי שהתאהבנו בה ב"כוכב הבא לאירוויזיון": האאוטסיידרית, ה-"עוף מוזר" עם ראייה וזווית מוזיקלית אחרת ולא שגרתית. כל אלו באים לידי ביטוי היטב בשיר הזה, הן בביצוע שמציג שליטה ווקאליות מעולה (על אף המלאכותיות שבאפקטים הקוליים) והן בשובבות שהיא מביעה בשיר ובפזמון הקליט (אם כי לא קל לעיכול מהאזנה ראשונה).
מצד שני, השימוש בשם השיר ובפזמון "זוט עני" הוא עוול ענק לעברית, שממתג את הזמרת בצורה מטופשת. על אף שמדובר בסלנג ובכוונה תחילה, זה מוריד את קדושת השפה העברית לרמה אחרת.
נכון, הטקסט, מתיימר ללמד אותנו לקבל את האחר ואת השונה. הוא מנסה להגיד שזה בסדר שלכל אחד יש את השיגעון שלו, והוא רווי בסלנגים צעירים של דור ה-Z שפוגמים בתקניות התחבירית בטקסט, לצד חלקים ממנו חריזה מאולצת שלא מתאימה למבנה המוזיקלי של השיר.
בנוסף, הלחן המבולגן, שזוכה להפקה מוזיקלית הדוקה ועשירה, נשמע כמו קקופוניה מיותרת ומחרישת אוזניים שדי הורסת לאלה לי את הסיפתח במקום להוות יריית פתיחה אידיאלית עבורה. על אף שהיא מכוונת מלכתחילה לקהל הילדים והנוער (אך לדבר אליו נמוך רק מזלזל באינטליגנציה שלו), ציפיתי לאיכות – לא לשטות.