בפברואר 1997 התרחש אסון המסוקים הטראומתי שגבה את חייהם של 37 חיילים. בעוד הלבבות דואבים, התנגן ברדיו ללא הרף שיר אחד שהפך בעל כורחה של היוצרת שלו, רונית שחר, למזוהה ביותר עם התאונה הקטלנית בפרט ועם ימי זיכרון בכלל.

"זה מה שקורה אצלנו הרבה פעמים בישראל: כשיש שיר שמעורר קונוטציה כלשהי, הוא לא יצליח להשתחרר ממנה", אומרת שחר על "אהוב יקר", שיר על אהבה נכזבת במקור, שהפך לשיר על חיילים. "יש לי הרבה בלדות, הרבה שירים שמביעים רגשות. והשירים השקטים שלי לעתים מתחברים לעצב, אף על פי שאינם עוסקים בו בהכרח".

שיערת שהשיר יהפוך לסוג של המנון?
"הביך אותי בכלל להשמיע אותו ליהודה עדר, המוזיקאי שאיתו עבדתי על אלבום הבכורה שלי. לא ידעתי איך השיר יתקבל. הוא נשמע לי חנוני מדי. אומנם לא החבאתי אותו אבל התפדחתי".

מלבד "אהוב יקר", שחר (50) חתומה על לא מעט להיטים בהם "תמיד זה בינתיים", "שלום לתמימות", "תירגעי עכשיו", "בשדה ירוק" (עם דני סנדרסון) ו"שלחי אותו". לדבריה, "מוזיקה היא לא חיידק שדבק בי אלא משהו שנולדתי איתו". מי שנולדה וגדלה בקריית ביאליק מספרת כי החלה לשיר עוד לפני שמלאו לה 3 ובגיל 10 כבר ניגנה בגיטרה והופיעה בטקסי בית הספר. "גם אז הופעתי סולו בשירה ובנגינה על גיטרה", היא אומרת. "הפורמט האינטימי הזה נשאר איתי עד היום".

להלחנה הגיעה מאוחר יותר. "בבית הספר היסודי התחלתי לכתוב שירה וחשבתי שזה מה שאני עושה: אני שרה, מנגנת וכותבת מילים", היא אומרת. "רק אחרי השירות הצבאי הבנתי שיש לי גם מנגינות למילים שהיד שלי כותבת. כששמתי לב לזה, הכל התחבר". את הופעותיה המקצועיות הראשונות עשתה זמן קצר לפני שירותה הצבאי. "עוד בזמן התיכון התחלתי להופיע במועדונים עם גרסאות כיסוי לשירים שאהבתי", היא מספרת. "בשלב הזה כבר הרגשתי שהדבר שאני רוצה להתמקד בו הוא העשייה המוזיקלית. כשהגיע הזמן להתגייס, היה ברור לי שאני חייבת להיות בלהקה צבאית. לא חשבתי על אופציה אחרת".

איך עברו האודישנים?
"ליוויתי חברה טובה לאודישן ראשון ללהקה צבאית מתוך שלושה אודישנים שהייתה צריכה לעבור. היא הייתה יותר גדולה ממני ולי היה עוד קצת זמן לפני הגיוס. אחרי שאותה חברה סיימה את האודישן, פתאום שאלו אותי אם אני מוכנה לעלות לשיר. עשיתי זאת והתקבלתי ישר לשלב השלישי".

שני אקורדים

לאחר שירותה בלהקת חילות השדה עברה שחר לאזור המרכז והופיעה במועדונים בתל אביב וברמת גן, שוב עם קאברים לשירים ידועים.
בתחילת שנות ה־90 נסעה לאנגליה לתקופה של חצי שנה כדי ללמוד רכיבה אומנותית על סוסים וכשחזרה לארץ נרשמה ללימודים בבית הספר למוזיקה רימון. "מי שבחן אותי במבחני הקבלה לבית הספר היה יהודה עדר", היא מספרת. "בערב שלאחר האודישן יהודה התקשר אליי וסיפר שהוא עובד עם שלמה ארצי. הוא שאל אם אני מוכנה לשיר קולות ליווי באלבום החדש של שלמה - 'ירח'. כמובן שהסכמתי".

שחר הגיעה לאולפן ההקלטות. "כסוג של בחינה שרתי איזה ליין, קטע שירה", היא מספרת. "לא ידעתי שיהודה ושלמה הקליטו אותו. כעבור כמה ימים הוזמנתי לאולפן להקלטות הרשמיות והבנתי שאותו ליין שהוקלטתי בו מבלי שידעתי היה הליין שסיים את השיר 'תגידי'. מה ששומעים באלבום זה מאותה הבחינה".

איך היו הלימודים ברימון?
"הייתי רשומה בבית הספר אבל לא הגעתי ללימודים, ואחרי חצי שנה כבר עזבתי. בכל מקרה זכיתי במקום הראשון בתחרות השירים של בית הספר, ה'שירימון'".

לאחר שהסתיימו הקלטות אלבומו של ארצי, הצטרפה שחר כזמרת ליווי לסיבוב הופעותיו שנמשך כשלוש וחצי שנים. "בזכות ההופעות אנשים נחשפו אליי לראשונה", היא אומרת. "במקביל התחלתי לעבוד יחד עם יהודה על אלבום הבכורה שלי".

כמה זמן ארכה העבודה על האלבום?
"כשלוש שנים. על פניו זה הרבה זמן, אבל העבודה הייתה סוג של בית ספר עבורי. הכוונה היא גם לזמן של לפני ההפקה, התקופה שהיא המהות של הדבר, שעליה הכל בנוי. בתקופה הזו נוצרים השירים, משפרים ומדייקים אותם ומביאים אותם למקום שאחריו מקליטים ומבצעים".

איך הצלחת לשכנע את חברת התקליטים להוציא לך את האלבום? זה לא פשוט לאומן מתחיל.
"בזכות ההופעות עם שלמה ארצי מהד ארצי הסתקרנו. הם רצו לבוא לאולפן לשמוע אותי, אבל נלחצתי. לא הרגשתי מגובשת. אמרתי להם שאין לי מספיק חומרים. אחר כך, כשהרגשנו שהשירים מספיק בשלים, הזמנו אותם לשמוע אותי בהופעה והם החתימו אותי".

ב־1996 יצא לאוויר העולם "שלום לתמימות", אלבומה הראשון של שחר. היא כתבה והלחינה את כל השירים בו. לעיבודים ולהפקה המוזיקלית היה אחראי יהודה עדר. "בחרתי לקרוא לאלבום על שם השיר הזה, כי אני מאוד אוהבת אותו", היא מסבירה. "השם מביע את חוסר הוודאות שלי לגבי האופן שבו האלבום יתקבל".

הסינגל הראשון שיצא מתוכו היה "תמיד זה בינתיים". "הרדיו חיבק את השיר הזה", היא מספרת. "אני זוכרת את הפעם שבגלי צה"ל הוא הושמע פעמיים ברצף באותה תוכנית. זה היה מאוד מרגש". את השיר מכנה שחר "יומני היקר". "זה שיר שכתבתי לעצמי", היא אומרת. "אני זוכרת ששמעתי פרסומת ברדיו עם שני אקורדים והתלהבתי מהשילוב הזה. ניגשתי למילים ופתאום נולדה המנגינה".

הסינגל הבא, "אהוב יקר", התפוצץ על תחנות הרדיו והפך את שחר להבטחה גדולה. שירים נוספים שהצליחו מתוך האלבום היו "שלום לתמימות", "מרחק נגיעה" ו"אם היית לוקח". אף ש"שלום לתמימות" נחשב לאחד מהאלבומים המצליחים של שנות ה־90, שהגיע למעמד של אלבום פלטינה, שחר מציינת כי ההצלחה לא הייתה מיידית. "הוא צמח לאט־לאט", היא אומרת. "לקח לו זמן להתעכל".

מה היה הקו שהנחה אותך באלבום הזה?
"אני. ככה זה צריך להיות. מה שאני מביאה - את זה צריך להוציא. התפקיד של מנטורים כמו יהודה הוא לדייק את האומן שמולך. זה מה שמוביל אותי גם כשאני עובדת עם אומנים. אפשר לקחת אומן ולהביא צד אחר שלו ולנסות ליצור תפנית, אבל תהליך כזה לא באמת יוצר את התוצאה הרצויה במלואה".

את מאזינה לאלבום הזה?
"לא, אני לא מקשיבה לחומרים שלי. ברגע שסיימתי את ההתעסקות עם השירים - אני לא ממש שומעת אותם. רק בימים הראשונים אני שומעת כדי להבין דברים, אני מכירה את הקרביים שלהם".

עטיפת האלבום ''''שלום לתמימות'' של רונית שחר (צילום: עטיפת אלבום)עטיפת האלבום ''''שלום לתמימות'' של רונית שחר (צילום: עטיפת אלבום)

מה זה כוכבת

שחר חוותה מספר טראומות באותה שנה שבה יצא האלבום. אביה, יוסי, נפטר ממחלת הסרטן, והיא עצמה ניצלה בנס מהפיגוע בדיזנגוף סנטר במרץ 1996. "אספתי את יהודה מהבית שלו ליד רחוב דיזנגוף והיינו בדרך לפגישה עם יחסי הציבור לגבי צילומים לאלבום", היא משחזרת. "בדיוק כשעברנו את הרמזור בפינת הרחוב ופניתי ימינה, שמענו בום. הפיצוץ קרה במעבר החצייה, באותו רמזור".

עם כל הטראומות האלה, הצלחת לתפוס את ההצלחה בזמן אמת?
"במבט לאחור היה שם הרבה הלם מבחינתי בגלל דברים שונים. מאחר שבאתי לאלבום שלי אחרי העשייה עם שלמה ארצי, שהייתה בסדר גודל מאוד גדול, לא חשבתי ולא ידעתי משהו אחר. נראה לי טבעי שמחבקים את האלבומים. אחר כך, כשהיה לי קשה למכור את אותה כמות העותקים של האלבום הראשון, התחיל החיפוש של המשך הדרך וההליכה קדימה".

הרגשת כוכבת?
"אני לא יודעת מה זה כוכבת. הרגשתי שאני מקבלת הערכה. היו רגעים באולפן שחשבתי לעצמי: 'מה יקרה אם רק אני אוהב את השירים שלי ואף אחד אחר לא?', אבל אלו היו מחשבות שחלפו לי בראש כי לא ידעתי משהו אחר. מחשבות תוך כדי חדוות עשייה".

מה השתנה ביצירה שלך לאורך השנים?
"אני חושבת שהייתי די אטית עד עכשיו בין אלבום לאלבום. הייתי ממש תמימה בתקופה ההיא. הרבה פעמים מילים ומנגינה באים אצלי ביחד, וכשעשיתי עם לואי להב את האלבום השלישי, הבנתי שיש גם דרך אחרת. אני משתדלת לדייק את השירים, את הכוונה והיצירה שלי ומבינה שהייתי צריכה לדחוף יותר כדי ליצור ולא לקחת את הזמן".

נדמה שאת אדם די ביישן, זה נכון?
"על הבמה יש בי צורך גדול לחשוף, להישמע ולהיראות, ומצד שני יש בי ביישנות. אני חיה במתח שבין שני הדברים האלה, אבל החיבור למוזיקה הוא מאז ומתמיד".

בתקופת הקורונה, בעוד הקולגות שלה דיווחו על הרבה זמן פנוי, שחר הייתה עסוקה. "הייתי באולפן בהקלטות שירים לאלבום שלי וגם עבדתי על עיבודים לשירים של אומנים אחרים", היא מספרת. "את סדנת היצירה האינטימית שלי העברתי דרך זום ובעיקר התגעגעתי להופעות מול הקהל, למרות שמופעי הלייב שהעברתי דרך הרשתות החברתיות היו מאתגרים, מוזרים ומהנים".

לאחרונה הוציאה סינגל ראשון מאלבום השביעי שבדרך - "ימי הביניים", שיר שאותו כתבה, הלחינה ועיבדה בעצמה להפקה מוזיקלית של אלון אוחנה, שותפה ליצירה בשנים האחרונות. "זה שיר שנכתב על נקודה בזמן בחיים של בן אדם", היא אומרת. "סוג של זווית הסתכלות אחרת על החיים ובכלל. זה לא על ימי הביניים בהיבט היסטורי אלא ימי ביניים מלשון 'בין לבין'".

עד כמה חשוב לך להיות בפלייליסט?
"מאוד חשוב לי שכמה שיותר אנשים ישמעו את הדברים שלי".

אבל את לא מכוונת בהכרח למיינסטרים.
"אני חייבת להיות קודם כל נאמנה לעצמי. לפני מספר שנים התבקשתי לכתוב שיר לאירוויזיון. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי במחשבה על הקונספט ולא על מה אני רוצה להגיד מבפנים. זה היה מאוד מעניין. מלאכה אחרת שדורשת להתאים את הכלים שרכשתי כיוצרת ליצירה עם אמירה אחרת. בסוף בחרו בשיר 'גולדן בוי'".

את מצליחה להתפרנס רק ממוזיקה?
"בטח".

לא רואים אותך בהשקות.
"אני ביישנית שם. ברגע שזה לא מדויק לי, אני צריכה לגייס כלים כך שאם אני לא חייבת לעשות את זה, אני מעדיפה שלא".

השנה החלפת קידומת ל־50.
"אני מרגישה מצוין. עשר השנים שבין גיל 40 ל־50 גרמו לי להרגיש את הכלים שרכשתי, את ההשתבחות של היכולות והניסיון. בגיל 40 הבנתי שיש לי את הכלים לעשות עיבודים מוזיקליים לבד, מה שלא עשיתי עד אותו שלב כי תמיד היה מישהו גדול ממני, כמו לואי להב או יהודה עדר שניהל את הדברים. בשנים האלו רכשתי כלים נוספים, וזו תחושה נהדרת".

איזה טיפ את נותנת לתלמידים שלך?
"בשביל ליצור צריך להיות בסוג של חופש שאני קוראת לו 'החופש להיות אידיוט'. למה אידיוט? הרבה פעמים יש לאנשים עכבות בגלל מה שהם חושבים על עצמם. הם חושבים שאולי מה שהם עושים הוא לא טוב ושאולי הם ייצאו אידיוטים אם הם ישמיעו את זה, כמו שקרה לי עם 'אהוב יקר', שהתביישתי להשמיע ליהודה. זה בטבע שלנו. בשביל להוציא מעצמך דברים אתה צריך להיות חופשי כמו ילד שמשחק משחק ולא להתבונן על עצמך מבחוץ. הטיפ השני הוא שיהיה לך קשב פנימי שמלווה אותך לאורך היצירה".

ומה היית ממליצה לאומנים בתחילת הדרך שרוצים לשרוד בעולם המוזיקה?
"קודם כל להבין אם המוזיקה היא מה שאתה באמת רוצה. אתה חייב להיות שלם עם מה שאתה רוצה ועושה ולחוש מבפנים שאם לא תעשה זאת, לא תהיה אתה. אחר כך חייבים להבין שזו דרך חיים. אומן לא נמדד בשיר או באלבום אחד. אי אפשר לצפות להוציא שיר אחד שאיתו יזכרו אותך לנצח. הבחירה בדרך הזו דורשת צורך פנימי מאוד גדול".