“תם עידן האלבומים הפיזיים”, דוכין משמיע תרועת אשכבה. “הכל עבר לדיגיטל, והמטרה העיקרית שלנו היא לתעד באמצעות האלבום את התקופה. מכאן שמו של האלבום, שהעטיפה שלו מזכירה עיתון אי שם בעולם. הקורונה לא רק שלנו. אנחנו חלק מתופעה גלובלית, שבה עולה השאלה אם הקורונה היא מחלה או תרופה, כפי שעולה מהשיר הפותח ‘קורונה טיימז'”.
בשיר “אהבה זה ריחוק”, מכינים לנו השניים הפתעה. “כאן השתמשנו במשפט של ביבי”, הוא חושף. “'אדוני, ראש הממשלה, לא חידשת שום דבר', רצינו להגיד לו. הרי רוב הזמן אנחנו מתנהלים במין ריחוק. למדנו לשנוא ואנחנו לא יודעים איך לאהוב”.
בשיר “יותר מדי” יוצאים דוכין וחברו נגד תרבות הצריכה, שמקבלת משמעות אחרת. “פתאום שומעים את אביב גפן מצהיר כי לא יקנה יותר מדי מותגים, אם כי לך תדע כמה זמן זה יחזיק אצלו מעמד”, אומר דוכין. “טכנולוגיה זה מגניב, אבל זה שדוחפים לנו כל שני וחמישי איזה דגם חדש של אייפון, מה שמריח כמו איזה תעלול שבא לנצל אותנו, בין השאר באמצעות השתלת וירוסים, הפך לאופנה מטומטמת”.
לדברי דוכין, השיר “הגשם בישר” מבטא אותו יותר מאשר כל שירי האלבום: “כשהתחיל הגשם הראשון בתקופת הקורונה, קמתי בלילה עם תחושה שהגשם הזה מביא איתו איזשהו מסר. זה בא לי ככה ברומנטי. ‘הגשם בכה בשבילנו לאביב טוב יותר/ זה בא מעצמו או המצאנו את היום הזה/ איש איש בביתו, בארצנו ריקה מאדם', כתבתי. כי מה? ‘הגשם בישר על שינוי, אך פחדנו לראות/ דיברו על עזרה ופיצוי וים חלומות/ לא בא השינוי וגרוע מזה החלום נעלם.../ הגשם פסק ואיתו התקוות לעולם חדש'. כן, כן, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם”.
“ארקדי ואני עוסקים די הרבה זמן ביצירה משותפת”, מעיד גולן, שמצטנע זה מכבר בחבורת הנגנים המקיפה את דוכין. “אמן לא נמדד על פי רמת הפרסום שלו”, קובע דוכין. “זה שאני מפורסם, לא עושה אותי יותר טוב ממי שלא מפורסם. יש המון כישרונות אמיתיים, שהתקשורת נוטה לדחות ולהשכיח. זאת אותה תקשורת שמחפשת להצית מדורות ולסמן דמויות על ידי הפיכתן למעין ליצנים, כמו פרופ' יורם לס. ככה היא התקשורת, כמו לווייתן שבולע הכל”.
בבוא הקורונה התגבר קצב השיחות בקו עין־שמר־גבעתיים, עירו של דוכין. “פתאום נהייתה נכונות לעצור ולהקשיב זה לזה, שעה שאנחנו חולקים אהבות משותפות לתרבות”, סח נמצ'ק. “פתאום התפנינו מכל המרוץ והמרדף של החיים, מה שקוראים לו שגרה או נורמליות. אז עלה בנו הרצון לעשות מעין חשבון נפש, לחזור לעבודה יצירתית, שאולי קצת שכחנו אותה. עם ארקדי זה זורם בטבעיות. יש לו היכולת להיכנס לתוך יצירה ולחלוק אותה עם מישהו בלי שום שיקולי אגו. היום זה משהו די נדיר”.
“הסיפור של הקורונה תפס אותי בסיבוב עם ‘החברים של נטשה'”, מעיד דוכין. “זה חלק ממרוץ שבו אמנים רוצים להוכיח, להצליח. המשך של משהו שהיה פעם, אם כי כרגע לא יצירה של אמנות אמיתית. הקהל דורש, הקהל מקבל. העיקר שהוא נהנה, אם כי לא בטוח שאמנותית היה בכך הרבה טעם. סיפקנו את הסחורה, אפשר לומר. ומה מעבר? אז הגענו לקורונה. בבת אחת כל העולם השתתק.
הייתה שתיקה יפה, שבה ניתן היה לשמוע ציוץ של ציפורים יותר מאשר רעש של כלי רכב. למרות הסכנה, השתיקה עשתה לנו טוב. חוץ מהשירים שכתבתי עם נמצ'ק, בבת אחת יצאו ממני לפחות עוד 100 שירים. אפילו הלחנתי מחזה של ולדימיר ויסוצקי על עליסה בארץ הפלאות”.
ארקדי וסימה דוכין, זמרת גם היא, הם הורים למאי בת ה־15 ולים בן התשע. “התקרבנו יותר בזמן הקורונה”, הוא מספר. “יכולנו לדבר בינינו כמה שרצינו”.
התרעות פיקוד העורף