"אני מוציא שיר רק כשיש לי משהו בעל ערך להגיד, בפרט שלוקח לי הרבה זמן להוציא דברים", אומר אסף שריג, "סגנו" הנצחי של חמי רודנר בלהקת "איפה הילד". עכשיו זה קורה. השבוע חוזר שריג לשפת אבותיו ולאחר שני תקליטונים באנגלית הוא משחרר את "קוצים וקיקיון", שיר המתואר כעין בוסה נובה פסיכדלית על התמודדות עם אקראיות ושבריריות הקיום הרגעי לעומת נצחיות המוות המתקרב ואורב תמיד.
"גיבורים של יום אתמול שותקים עכשיו בבור", הולמים דבריו בשיר של שריג, שגדל בצל המוות מאז היותו בן רבע לשש, כשאביו, יוסף שריג, מפקד מחלקת טנקים, נפל בגיל 29 בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. האב, שהועטר לאחר מותו בעיטור המופת, השאיר אחריו שני ילדים רכים ולהיט סוחף אחד - "אור וירושלים", משירי הדגל של הגבעטרון.
סיפור חייו של שריג הבן (54) מורכב. כאשר היה בן שנתיים, התגרשו הוריו והוא עבר עם אמו שרה, שנישאה בשנית, מקיבוץ בית השיטה לקיבוץ גבעת ברנר, שם הוא חי גם כיום, הפעם בשכירות. שריג נוצר בלבו את הזכרונות מביקוריו של האב, לרבות טיולים, רכיבה על סוסים וכיוצא באלה. לדבריו, למוזיקה של אביו התוודע מאוחר יותר.
את רודנר, אז כבר חייל, הכיר דרך רותי, אחותו של זה, שלמדה איתו באותה כיתה. שריג: "כשחמי רצה להקים הרכב מוזיקלי, הוא שמע מרותי שיש לה חבר בתיכון שמנגן בגיטרה. יום אחד הוא נקש על דלתי במשק והתחלנו לעשות דברים ביחד, תחילה כלהקה של גרסות כיסוי".
הנקישה הוליכה לחברות שנמשכת עד היום. ה"ילד" - הוא המתופף עדי דגני, שבגיל 16 הצטרף להרכב ובגלל איחוריו, צפה השאלה "איפה הילד - מזמן כבר איננו בלהקה. אבל בלעדיו זו הגיעה בשנות ה-90 לשיאה, התפרקה, התחברה מחדש ופועלת עד עצם היום הזה.
בדרך אל הצלחתה הגדולה של הלהקה עזבו חמי ואסף את החממה בקיבוץ והתמקמו במרכז תל-אביב, שם ראיינתי אותם ב-93' כשהוציאו את אלבום הבכורה שלהם "זמן סוכר". "לא נהיינו בין יום ללהיט גדול", מודה שריג. "האלבום תפס בהדרגה עד שנהיה רב-מכר". כששריג נשאל אם הצלחת הרגע תורגמה להטרדות של מעריצים, הוא משיב: "אם היו, הן כוונו לחמי. לי נוח תמיד להיות בצל".
אגב כך התנסיתם ב...חימום.
"זה היה חתיכת חימום, כשנבחרנו להיות הלהקה שתחמם את הופעת בוב דילן בהיכל התרבות. לא נהיינו מזה חברים איתו. נתנו שם את ההופעה שלנו ואחרינו הוא עלה לבמה ונתן הופעה נהדרת. איתנו הוא לא החליף מילה".
בסופו של דבר התפרקתם בתחילת 99'.
"זה מה שקורה בלהקות. כמו אלבום הבכורה, גם האלבום השני "שדים" (ששריג בצניעותו איננו מספר שהוא כתב לו את רוב החומר), גם הוא בהפקת יובל שפריר, הצליח. השלישי ("מסעותי עם עצמי", בהפקה מוזיקלית של יובל בנאי) - פחות. הכישלון לווה במשבר כלכלי. מצאנו את עצמנו לקראת סוף הניינטיז עם הלשון בחוץ".
הפירוק לא החזיק מעמד.
"מה שהביא אותנו לחזור לפעול יחד אחרי עשור זה שנשארנו חברים. זה מה שגורם לנו לשרוד עד היום כלהקה - ואנחנו מסתדרים זה עם זה הרבה יותר טוב מאשר בגלגול הראשון".
במקביל ל"איפה הילד" מופיע שריג עם "ווקי טוקיז", להקה משלו שהוציאה שני אלבומים. בלהקה הזאת הרחק מהזרקורים שריג במרכז וחבריה מתחלפים סביבו. הוא, בעל השורשים הארץ ישראליים המובהקים, שר בה באנגלית.
"מבחינתי, אנגלית היא השפה הכי טבעית לשיר בה מאז שרוב המוזיקה ששמעתי בנעוריי הייתה בשפה הזאת. מוזיקלית, אני מתחבר אליה יותר טוב, בפרט בהלחנה".
את זה אומר נכדו של נחום שריג, ממפקדי הפלמ"ח.
"זה לא קשור. עם כל ההערכה למה שהוא עשה, היה לי יותר קל ליצור באנגלית. אבל לא שכחתי ליצור במקביל עברית. ההוכחה - בשיר החדש".
ובתקופת הקורונה?
"כמו כולם נקלעתי למצב של חוסר ודאות. כבר היינו אמורים לחזור להופעות וזה נדחה שוב".
לפחות אתה מנצל את הזמן ליצירה?
"זה לא תלוי. אצלי היצירה באה בהתקפות. אולי כעת".
לבסוף, הלחנת לאלבום "גאולה" של חמי את השיר "אין רוק'נ'רול בעברית". האמנם?
"זה היה בימים של פחות קהל בהופעות רוק. הרגשנו שזה נגמר וכשאנשים לא רצו לשמוע דיסטורשן, הרוק הפך בישראל ממוזיקה פופולרית למוזיקת נישה. אלה החיים. במוזיקה יש אופנות. עכשיו זה לא מה שהיה לפני 20-30 שנה, אבל קהל ממשיך להגיע".
ואתה תמשיך ליצור לפעול הרחק מהכותרות?
"מה לעשות. כל אחד והאופי שלו".