"למעשה, כתבתי והקלטתי את השיר ב-2018, אולי טיפה קודם והוא היה אמור להיכלל באלבום שחשבתי אז להוציא", גבריאלוב חושף. "אך כמו שקורה אצלנו לא פעם, אז הוצאתי את השיר 'שלם לי את הצ'ק', גם כן שיר-מחאה עם מילים שלי ללחן אמריקאי ו'קו העוני במאה העשרים ואחת' נשאר במגרה. והנה ימי הקורונה הגיעו ואני רואה שיש הרבה בעיות, בעיקר לגבי אמנים ולא רק, עם אולי מיליון מובטלים, אמרתי שזה זמן טוב להוציא את השיר, בתקווה שהוא ישפיע במשהו. בכל מקרה, השיר לא היה נשאר במגרה. כל שיר והעיתוי שלו".
"לא הגעתי לכתיבת השיר במקרה", מוסיף גבריאלוב, עוד מעט בן 71. "קודם כל הגיל. אתה מגיע לגיל שבו אתה מתחיל לחשוב על עצמך ועל החיים שלך, עם מה שהיה ומה שיהיה. התעוררו בי אסוסיאציות שהחזירו אותי אל העבר, כשגדלתי בשכונת שפירא, בדרום תל-אביב, במשפחה ענפה של 12 נפשות - הורים, שמונה ילדים ושתי סבתות - שהצטופפו בדירת שני חדרים קטנה, עם אבא שעבד קשה כדי לפרנס את כולנו מדוכן פלאפל. אני זוכר את אמא שלי שולחת אותי למכולת, לקנות חלב, ביצים ולחם. כילד לא שמתי לב לזה. ככה חיינו.
"כעת, אני מבין איזה עוני זה היה ושסביבנו ראינו אנשים שלא היה להם אוכל לאכול. זאת הייתה מציאות אחרת. פעמיים בשנה אבא שלי היה לוקח אותי לחרוש את כל רחוב אלנבי כדי לתת ממה שלא היה לו לקבצנים. דברים כאלה חקוקים לי בראש. זה לא משהו שעוזב את הבנ'דם. עם הזכרונות מאז זה לא עושה לי טוב לראות אנשים עניים. היום, כשאני רואה אנשים נוברים בפחי-אשפה, זה מטריף אותי".
"המציאות שונה, אבל עוני נשאר עוני. העוני היה אז יותר חריף, כי המדינה הייתה צעירה ולא היה הרבה כסף. היום יש למדינה הרבה כסף והממשלות, בעיקר הממשלה האחרונה, לא עושות למען האזרחים העניים. בעיניי זה אבסורד, במיוחד כשזה משתקף עכשיו גם בתרבות".
"מעמד הפועלים חי אז בצניעות, אבל אנשים יכלו לרכוש דירות. היום המעמד הזה נמצא די על הפנים. צעירים חוזרים לגור אצל ההורים, לאחר שאין באפשרותם לקנות דירה והשכירות גבוהה מאוד. אז איך אפשר להסתדר? לעומת זאת, כשהייתי בן קצת יותר מעשרים ורציתי לקנות דירה, לא הייתה בעיה. הלכתי למשרד השיכון, קיבלתי תעודת זכאי ועם כמה גרושים שהיו לי והלוואה שלקחתי, קניתי דירה בהרצליה. היום החבר'ה אם הם לא באים ממשפחה עשירה, הם רק יכולים לחלום על בית משלהם, או לגור בחושות".
התרעות פיקוד העורף