הקיץ הגיע ואיתו החשק לבלות בחוף הים, לגלוש או סתם לרבוץ על החול החם. אותו חשק עונתי שימש בתחילת שנות ה-60 את להקת "נערי החוף" (הביץ' בויז) להקליט כמה משירי הגלישה והים הראשונים בעולם הפופ והרוק ולהתחיל ז'אנר שפעיל גם כיום, 60 שנה אחרי, בוורסיה כזו או אחרת.

"צלילי קליפורניה" הוא מונח שבהתחלה תאר את הלהקות והאמנים שיצאו מקליפורניה ושרו על חוף, שמש, נשים ואהבה חופשית לקיץ האינסופי כשהם מלווים בהרמוניות קוליות נהדרות. בסוף שנות ה-60, כשהמהפכה והמחאה התרבותית בעקבות מלחמת וייטנאם הולידה את "דור הפרחים" ושינתה את התפיסה בקרב היוצרים, התווספו לשירי ה"פאן" גם מסרים של פוליטיקה, מיניות, גזענות ונושאים חברתיים עמוקים. 

בפודקאסט הנוכחי של "מילים ולחן" שכר חוקר המוזיקה דודי פטימר גלשן (או במקרה שלנו, חסקה) ויצא לשוט על נחשולי הזמן אל ההתפתחות והאופנות שליוו את ז'אנר "צלילי קליפורניה" החל מתחילת שנות ה-60 בארצות הברית בפי אמנים ולהקות כמו הביץ' בויז, פראנקי אבאלון, דיק דייל ו"האבות והאמהות", דרך השינוי שחל בשנות ה-70 בפי אמנים כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הדובי בראדרס והאיגלס ("הוטל קליפורניה") ועד אמנים כמו רד הוט צ'ילי פפרס, הג'ונאס בראדרס ולנה דל ריי שמייצגים את הצלילים העכשוויים של קליפורניה.

כמובן, גם ניתח פטימר את הקשר הישראלי לז'אנר הזה של מוזיקאים כמו משה וילנסקי, דני סנדרסון ו"הדג נחש" ומהו מיקומם של "צלילי קליפורניה" כיום במפת המוזיקה העולמית.